ז'אנר גיבורי-העל כבר מזמן הפך מנישה של משוגעים לדבר למיינסטרים מן המניין, בעיקר בזכות היקום הסינמטי של מארוול, ולכן לעתים יש כבר תחושה של מיאוס ממנו. אבל לפעמים דווקא כשמרגישים שהספיק, מגיח סיפור חדש שמנסה לעשות את הדברים קצת אחרת. פרויקט פאוור (Project Power) של נטפליקס הוא אחד כזה.
עלילת פרויקט פאוור מתרחשת בעיר ניו ג'רזי, בה בעלי אינטרסים מפוקפקים מפיצים לסוחרי הסמים המקומיים חומר חדש לסחור בו. אבל לא מדובר בעוד סם שעוזר לתפוס ראש, אלא בפורמולה מתוחכמת שמעניקה לצורך אותה כוח-על למשך 5 דקות. מהר מאוד האנרכיה בעיר תופסת תאוצה ולכוחות הביטחון אין שמץ של מושג איך להתמודד עם המצב החדש והבלתי צפוי.
שלוש דמויות מרכזיות מתגלגלות אל הקלחת הזו: ארט (ג'יימי פוקס), שמכונה גם "המייג'ור", יוצא לחפש את המפיץ המרכזי של הסם מאחר והוא חטף את בתו; פרנק (ג'וזף גורדון-לוויט), שוטר שמשתמש בסם החדש בניגוד לחוק; ורובין (דומיניק פישבק), תיכוניסטית חצופה ביום וסוחרת סמים בלילה, שמוצאת עצמה בעל-כורחה חלק ממאבק הכוחות הזה.
בואו נדבר על הקונספט הכללי שהסרט מציג. יש בו כמה נקודות מעניינות, שהופכות אותו לשונה מסרטי גיבורי-העל המוכרים לנו. ראשית כל, אופן רכישת הכוחות. בניגוד לגיבורים מוכרים שהכוח אצלם הוא מאפיין מולד כמו סופרמן או תאונה מוזרה כמו ספיידרמן והענק הירוק, הפעם היא נקשרת לתופעה שלילית ביותר בחברה: סמים. בנוסף, כאמור הכוחות אינם נשארים אלא מדובר במצב זמני של 5 דקות בלבד, מה שמציב מגבלה ברורה על הדמויות המשתמשות בסם ומכריח אותן להפיק את המקסימום מהכוח שלרשותם לפני שיגמר הזמן.
עוד נקודה בקונספט הזה ששווה להתייחס אליה היא שאין שום אפשרות לדעת איזה כוח אדם יקבל לפני שיתנסה לראשונה בסם. מצד אחד הוא עשוי לקבל כוח שימושי כמו חוזק, גמישות, שריון או בלתי נראות, אך מצד שני התוצאות עלולות להיות הרסניות במיוחד למשתמש כמו להפוך למקפיא אנושי ולמות בייסורים.
עד פה לקונספט, אבל הבעיות מתחילות לצוץ ברגע שמנסים להתעמק באיכות הביצוע שלו. הדבר הראשון שעיצבן אותי הוא ההזיות של ארט, שמסיבה כלשהי משהו ברובין מזכיר לו את בתו והוא חווה מדי פעם הזיות בגלל זה. על אף שאפשר לפרש את זה כסוג של פוסט טראומה סטייל הוליווד, אין שום התייחסות לקטעים המשונים האלה. בעיה אחרת היא נפילה קשה לקלישאות: פרויקט פאוור מנסה להעביר מסר לפיו לא צריך סם בשביל כוח אלא לכל אחד יש איזשהו כשרון משלו שמחכה להתפרץ, ובגלל שרובין היא נערה שחורה בשכונת עוני אז ברור שהכוח שלה הוא… לשיר ראפ. סליחה, יש לכם את זה ביותר סטריאוטיפי?
מה שכן עובד מבחינת הביצוע, לפחות רוב הזמן, הוא האקשן. יש הרבה ממנו, בעיקר ברגע שמישהו לוקח את הסם, ויש את האפקטים, שעושים עבודה לא רעה בכלל כשצריך להציג טרנספורמציה גופנית, בעיקר הדרסטיות יותר שביניהן. רק חבל שלפעמים זוויות צילום מוזרות יוצרות תחושת דיסאוריינטציה.
לסיכום, פרויקט פאוור היה יכול להיות להיט בתקופה דלילה בסרטים אילו היו משקיעים יותר מחשבה באלמנטים העלילתיים ובצילום. אמנם הוא בגדר משב רוח מרענן בז'אנר, אבל במצבו הנוכחי הוא יכול להיות לכל היותר סרט אקשן קיצי קליל להעביר לכם את שעתיים של זמן פנוי. וכולנו יודעים שיש לנו יותר מדי ממנו לאחרונה. אז צפו, נסו ליהנות והתרחקו מגלולות מוזרות וזוהרות.
תגובות
במאמר זה
