עם הסתיו באה השלכת, וגם בטלוויזיה עפים להם אינספור עלים ברוח, ורק עלים ספורים מצליחים לקבל תשומת לב מיוחדת. People of Earth, קומדיית המד״ב הייחודית שעוקבת אחר קבוצת אנשים שסבורים כי נחטפו על-ידי חייזרים, לא תשנה את עולם הטלוויזיה כפי שאנחנו מכירים אותו ולא תשבה את לבכם עד קץ הימים, אך בהחלט הצליחה ללכוד את תשומת לבי בין שלל הסדרות החדשות שעלו העונה.
את People of Earth יצר דיוויד ג׳נקינס, שזה פחות או יותר הגיג הרציני הראשון שלו בתעשייה, אבל איתו עבדו כמפיקים בפועל ענקי הטלוויזיה קונאן אובראיין, מנחה הלייט נייט האהוב בעל ההומור המופרע הממכר, וגרג דניאלס, היוצר המבריק של המשרד האמריקאי ומחלקת גנים ונוף (את האחרון יצר יחד עם מייקל שור). השניים התחברו כשלמדו יחד בהארוורד. עבודת הכתיבה הראשונה שלהם היתה בסדרת המערכונים הקומיים של HBO משנות ה-80, Not Necessarily the News, ממנה שניהם פוטרו בעקבות קיצוצים בתקציב, ואז כתבו עבור SNL. פרט טריוויה חמוד נוסף: יומו האחרון של אובראיין ככותב במשפחת סימפסון היה יומו הראשון של דניאלס באותו תפקיד. אבל אנחנו יכולים לדבר על שני אלו כל היום, אז עדיף שנתקדם, אבל לא לפני שנציין גם שדניאלס היה שותף לכתיבת פרק מקום החניה המוכר מסיינפלד (בו ג׳ורג׳ רב על מקום חניה פנוי מתחת לדירתו של ג׳רי), כדי שיהיה ברור באמת עד כמה People of Earth נמצאת בידיים טובות.
אז למרות שג׳נקינס אינו משתווה לרזומה המרהיב של שני היוצרים לצידו הוא מתגלה כאן כתסריטאי כשרוני, שמייצר ניואנסים מקוריים ומרעננים, שאי אפשר להשוות במדוייק לכאלו מסיטקומים אחרים. הסדרה מצד אחד לא גדושה בהתרחשויות, אין כאן אקשן מד״בי של מלחמות ופוליטיקות בני אדם מול חוצנים, אלא מצד שני מתמקדת בצורה מבדרת ביחסים בין הדמויות, והקלילות והשנינות האלו שלה מונעות ממנה להיות איטית מדי. המסגרת של עשרים דקות לפרק אידיאלית לכך.
הפרוטגוניסט של People of Earth ועוגן השפיות שלנו הוא אוזי גרהאם, המגולם בהמון סבלנות מופגנת וייאוש מינימליסטי על-ידי הקומיקאי הניו יורקרי, וואייט סינאק. סינאק נודע ככתב ותסריטאי של הדיילי שואו עם ג׳ון סטיוארט, ובעבר אף כתב פרקים למלך היל, שנוצרה גם על-ידי דניאלס (אמרתי שנהיה פה כל היום). אוזי הוא בהחלט לא הגיבור המצוי, והוא משלב צעדים אקטיביים בחייו לצד המון ריאקציות פסיביות ביותר לקרקס המתחולל סביבו. אוזי הוא עיתונאי שמגיע לקבוצה לראיון קצר לצרכי כתבת קליק-בייט, אך תכניתו כמובן משתנה כשהוא מתחיל לחשוב שהוא בעצמו נחטף בעבר וזכרונו מתחיל לתעתע בו לגמרי. האירוניה נעשית בעידון, כשהמרדף המואץ אחר קליקים ולייקים כביכול גורם להחמצת הסיפור האמיתי, אבל יש פה הרבה מעבר.
הקבוצה מורכבת ממגוון רחב של דמויות שלא מוצאות את מקומן בחיים, וגם לא בהכרח בתוך הקבוצה, המגולמות בידי קאסט מצויין ולא מוכר באופן יחסי. הם מנהלים מפגשים קבועים כמו אלו של אלכוהוליסטים אנונימיים המתקיימים בכנסייה, בחירת לוקיישן מהותית לעיסוק המורכב בנושא האמונה בכוח עליון מול האמונה ב… "כוח עליון" מסוג אחר כאמור, וכיצד הן מערערות אחת את השניה. גם היחסים המגוונים של חברי הקבוצה עם כומר הכנסייה, בגילומו של אוסקר נונז (אוסקר מרטינז מהמשרד), מעניינים ומשעשעים, כשגם הכומר נאבק ביצריו האנושיים ביותר. מי שלמעשה מנהלת את המפגשים היא אנה גסטייר (SNL) המצחיקה בתור ג׳ינה, המטפלת שנטפלת לכל אחד מחברי הקבוצה, שהפכה להיות מוקד חייה. דמות בולטת נוספת הוא ג׳רי המביך, שבכלל מעולם לא נחטף, אך אובססיבי לנושא החטיפות ותקוותו הגדולה ביותר היא לזכות לחוויה בעצמו. הוא גם מפתח אובססיביות שכולה קומדיה של טעויות כלפי אוזי, אותו הוא רואה כ-BFF שלו לאחר היכרות מינורית.
אבל הקבוצה, למרות הספק שבידיה, לא הזתה דבר מן המאורעות. החייזרים שם, ולעומת הקבוצה או בדיוק במקביל לה, גם הם מנהלים בעיות דינמיקה משל עצמם, בעודם בוחנים מהחללית את אשר מתרחש על פני כדה״א. החייזרים מחולקים לשלושה מינים חוצניים קלאסיים – חייזר לבן דמוי אלף (או יליד איסלנד), איש לטאה ירוק, וחייזר אפור בעל ראש מוגדל. הערת צד: האחרון מזכיר לי משום מה את אובראיין עצמו בשפת הגוף שלו. אגב, זו סדרה המשלבת חוצנים השניה כבר השנה שמציעה כי החייזרים יודעים יותר מאיתנו בכל הקשור לתזונה, ובוחרים לאכול ירוק ו״בריא״ – הראשונה היתה חסרי מוח.
ההקבלה בין שתי הקבוצות מוסיפה לרעיון שהסדרה חוקרת על השאיפה האנושית להגשמה עצמית ותחושת הבלבול הקיומי של האדם, שמתקיימות גם אצל אלו הבאים מרחוק בגלקסיה שלנו או אחת אחרת. זה כמובן גם פשוט ממש מצחיק. ככל שבני האדם והחייזרים מתערבבים, נוצרות יותר ויותר אינטרקציות מעניינות ומפתיעות, במצבים קומיים המזכירים לעתים את האבסורדיות האחים כהנית, שכמעט תמיד נובעת ממידע חסר בין דמות אחת לשניה. כך People of Earth נעה בין קריצה על רנדומליות הקיום, למסרים הומניים על כך שבסופו של דבר הכל בא למקומו (והבלאגן חוזר חלילה). אך אל תבהלו, כל זה נעשה בכיפיות יתרה, שלא לוקחת את עצמה במלוא הרצינות. עשרה פרקים של עשרים דקות שכדאי להשלים.
תגובות
במאמר זה
