עד לפני כמה שבועות, היה הנוסעים אחד הסרטים שאנשים ברחבי העולם הכי חיכו לו. בכל זאת, לא כל יום יוצא סרט עם שניים מהכוכבים הכי מבוקשים בהוליווד, ועוד כזה שעל הנייר נשמע מקורי ומעניין, אבל אז הגיעו הביקורות בארה"ב והכישלון בקופות שהורידו את כולם לקרקע.
הסרט כולו מתרחש בספינת חלל עצומה בה נמצאים 5000 נוסעים מורדמים, שבחרו לוותר על החיים בכדור הארץ ולעבור לכוכב חדש אותו יצטרכו ליישב בעוד כ-120 שנה כאשר הם יתעוררו. בעקבות תקלה בתא שלו, ג'ים (כריס פראט) קם 90 שנים לפני הזמן. את הסרט אפשר לחלק לשלושה חלקים:
החלק הראשון של הסרט עוסק בניסיון של ג'ים, שהתעורר לבד, למצוא פתרון כלשהו וגם מציג לנו בצורה די מעניינת את החללית עם שלל הטכנולוגיה העתידית, שכוללת בין השאר אנדרויד ברמן (מייקל שין) שנראה כמו אדם בפלג גופו העליון. רגע לפני שהוא מחליט לשים קץ לחייו הבודדים, עובר ג'ים ליד תא של בחורה מהממת, אורורה (ג'ניפר לורנס) ומתחיל ללמוד עליה קצת מהראיונות שנערכו איתה כשנבחנה לעלות לסיפון (כן, צריך לעבור בחינות בשביל לוותר על חיים בכדור הארץ וגם לשלם על זה הרבה מאוד). כאן מתחילה הדילמה המעניינת ולמעשה היחידה המעניינת בסרט – האם להעיר את אורורה ובכך לספק את האינטרסים שלו ולהרוס לה את החיים או לעשות את המעשה הנכון ולא לחרוץ את גורלה? את התשובה אתם יכולים להבין מהטריילר של הסרט או מהיכרות בסיסית עם המין האנושי.
מכאן הסרט הופך לסוג של רומן של שני אנשים שחיים ביחד, כשאחד מהם למעשה אחראי לעובדה שהאישה השנייה הולכת לבלות את שארית חייה רק איתו. כשהסוד מתגלה, הסרט היה יכול ללכת לכיוון מאוד מעניין – מה עושה אישה שמגלה שגבר אחר למעשה אנס אותה והרס את חייה אך הוא האדם היחיד שהיא הולכת לראות ב-90 שנה הקרובות? קונפליקט שבהחלט אפשר לעשות איתו מטעמים, אבל הנוסעים הולך לכיוון של דרמת יחסים קיצ'ית עם שרשרת אירועים שלא רק כתובה מזעזע אלא גם משוחקת מזעזע.
מדובר ללא ספק בתפקיד הכי גרוע בקריירה של כל אחד מהם וכזה שהם כנראה ירצו לשכוח – מהבכי הבלתי נסבל והתגובות הסופר מוגזמות וקרינג'יות של לורנס שעוד לא ממש יצאה מדמותה של קטניס מסדרת משחקי רעב, ועד למשחק של פראט בעצמו, שהראה בסרט הזה שהוא אולי צ'ארמר נהדר ושחקן מעולה לסרטי קומדיה/אקשן, אבל להעביר רגשות קצת יותר מורכבים הוא לא בדיוק יודע.
את התסריט לסרט כתב ג'ון ספייטס, שכתב גם את התסריט ל פרומיתאוס הלא מספיק מוערך ולדוקטור סטריינג' המוערך יתר על המידה – מדובר בתסריט עם פרמיס די מעניין אבל כתיבה שנעה על הציר שבין בנאלית לגרועה, כשבדרך ישנה כמות אינסופית של חורים בעלילה ודברים שפשוט לא מתיישבים טוב – איך למשל הגיוני שבספינה כל-כך עצומה ומשוכללת יש רק אנדרואיד 1 ועוד כזה שבמקום להיות מכונאי, בנאי או רופא הוא דווקא ברמן? ואיך יכול להיות שבחללית שחודלת לפעול לגמרי לכמה רגעים האנשים הרדומים נשארים חיים/רדומים/בסדר? וזה בלי להזכיר בכלל על ההתעלמות המוחלטת מהחוק השלישי של ניוטון – בקיצור, היגיון רב לא תמצאו בתסריט.
אם את הישועה תנסו למצוא דווקא בבימוי, עליו אחראי מורת'ן טיילדום, שביים את משחקי חיקוי הדי מוצלח, הרי שמהר מאוד התקווה מתבדית – מדובר בסרט החלל הכי משעמם מבחינת בימוי, ללא שום טביעת אצבע מעניינת.
החלק האחרון של הסרט, בו מתחילות להופיע תקלות רציניות בחללית ועל ג'ים ואורורה מוטלת האחריות להציל את חייהם של שאר הנוסעים, הוא ללא ספק אחד החלקים היותר עלובים שנראו השנה על המסך, והסיבה העיקרית לכך זה שהסרט הופך מ"לא טוב, אבל נסבל" ל"גרוע ובלתי נסלח".
בשורה התחתונה מדובר באחד הפלופים הקולנועיים היותר מפוארים של השנה ובאכזבה ענקית. הסרט מנסה להעביר מסרים די מעניינים על אופיו המאוד אגואיסטי של האדם ועל כך שגם בעידן בו הטכנולוגיה היא כל-כך אינטגרלית בחיינו אנחנו לא באמת יכולים להסתדר ללא מגע אנושי, אך עושה זאת בצורה הכי בנאלית ושטחית שרק אפשר. מדובר באקורד סיום צורם לשנה צורמת, וכל מה שאפשר לקוות הוא שהשנה הבאה אלינו לטובה תהיה קצת יותר חיובית.
תגובות
