ערוץ ספייק יצא הקיץ עם עיבוד טלוויזיוני לספרו של סטיבן קינג, הערפל (mist ולא fog), ולאחרונה נטפליקס העלתה במלואה את העונה הראשונה שלו. כשנטפליקס מעלים משהו, זו כבר סיבה מספיק טובה לתת צ׳אנס לאותו התוכן שעכשיו כל–כך זמין עבורנו.
ספרו של קינג כבר זכה לעיבוד קולנועי ידוע, עליו הופקד הבמאי המוערך והמועמד–לאוסקר, פרנק דרבונט (חומות של תקווה, גרין מייל, יוצר הסדרה המתים המהלכים). הסדרה מגדילה את הרעיון הדחוס שהכרנו בסרט, בו עקבנו אחר קבוצת אנשים שנלכדה יחדיו בסופרמרקט כשהערפל העל–טבעי הקיף אותם במפתיע – לדמויות שונות הפזורות ברחבי העיירה הקטנה שכולה מכוסת ערפל, ואנחנו עוקבים אחריהן נעות ממקום אחד למשנהו, או לפחות מנסות. בין הדמויות הראשיות נמצאים הזוג איב וקווין קופלנד, המגולמים על–ידי אליסה סאת׳רלנד (אסלוג מויקינגים) ומורגן ספקטור (אימפריית הפשע) בהתאם. הזוג הנשוי מופרדים באמצעות הערפל, וקווין מנסה לעשות את דרכו לאיב וביתם, באופן שמזכיר את דרכו של ריק גריימס עם תחילת האפוקליפסה במתים המהלכים. אך על הפער בין דמותו של קווין לדמויות אייקוניות מהסוג של ריק, נגיע בהמשך.
מאחר והסדרה מרחיבה סרט באורך של כשעתיים לעשרה פרקים, הרחבת הלוקיישנים היא טבעית ואף הכרחית, אך השינוי המחשבתי המהותי שנעשה בעיבוד האחרון הוא מה ששוכן בערפל עצמו. במקור בערפל שוכנים אינספור יצורים מפלצתיים, בעוד הסדרה שואלת ראיון קינגי אחר, בו הערפל הורג כל אדם על–ידי הפחד הגדול ביותר האינדיבידואלי שלו, אה–לה–פניווייז הליצן מזה. אם כך, בעיבוד לסיפור–מפלצות, לא ממש רואים מפלצות, או למעשה – בכלל לא. כך ההקבלה בין המפלצות שבחוץ, לאלו שבפנים, די משתנה, אבל לא נמחקת לחלוטין. הערפל עצמו נשמר כסמל הכי חזק, כערפול המוסרי של בני האדם, שמסוגלים לפרק את כל מה שהאנושות בנתה במשך אלפי שנה באותו הרגע בו מצב הישרדותי נכפה עליהם. התגובות האנושיות הן מה שהסדרה בוחנת, כמו גם את הפחד שמניב אצל כל אדם פילוסופיות ואמונות לא בהכרח רציונליות. לזכותה של הערפל, היא מציגה היטב את הדעה האנושית כנזילה ולחלוטין משוחדת על–פי עולם הקונוטציות והסיטואציה הנקודתית בהם שרוי כל אדם.
הבעיה המרכזית של הסדרה היא דווקא לא בעומק האג׳נדה הכללית שלה, אלא בעומק הדמויות והמאורעות הנקודתיים. הערפל בונה במעט מאוד זמן את הנפשות הפועלות בעיירה שנעקוב אחריהן, ועם ליהוקים חסרי–אופי, לא מצליחה לייצר דמויות זכירות. זה בולט במיוחד בעידן טלוויזיוני שכולו מסתובב סביב בניית דמויות מבריקה. לפני שכל בלאגן-הערפל מתחיל, הסדרה זורקת אותנו למאורע מחולל של אונס, בו הקורבן היתה שיכורה מכדי לזכור את אשר התרחש, ומאשימה את החתיך השכונתי, בצדק או שלא בצדק. הנושא ממשיך להתפתח לאורך כל פרקי העונה, באופן לא הכי נוח, ואפילו די קריפי. למרות הנושאים הכבדים – ויש לציין שמלבד נושא האונס ומיניות בכלל, אנחנו עוסקים פה גם בתמכרות לסמים, מחלות נפש, עבר טראומטי, קנאה חולנית ועוד ועוד – הערפל מצליחה להיות בידור קליל, ולהכניס בדיחות קטנות בהזדמנויות נחוצות. אך המאורעות הקטנים שמתרחשים לרקע/בעקבות הערפל לא ממש מעניינים, ובתוספת הדמויות הגנריות, כמעט שום דבר ממה שיוצר הסדרה, כריסטיאן טרופ הדני, מציג על המסך לא לחלוטין מרתק ולא מצליח לשמור על מתח באופן רציף.
בעיה נוספת היא עומס של טוויסטים דרמטיים מאולצים, למרות שאלו לכל הפחות הופכים את הפרקים האחרונים של העונה לסוחפים יותר, על אף שבשלב הזה הדמויות כבר נהיו מרגיזות במיוחד. הערפל מצליחה להעביר במקצועיות את הרעיונות הגדולים שלה, אך קורסת ברגעים הקטנים, והם אלו שבסופו של דבר עושים את ההבדל. האימה לא מספיק אוחזת, קווי העלילה המפוזרים לא תמיד מעניינים, ומעל הכל, דמויות הסדרה לא מעוררות סימפטיה, בז׳אנר האימה שכל כולו מעוגן במידת האכפתיות של הקהל מהגיבורים. ובכל זאת, העונה הראשונה נחתמת בטון שמצליח לעורר עניין לגבי הנרטיב העתידי, אז הערפל כנראה עושה גם משהו נכון.
תגובות
