רצח באוריינט אקספרס – סרט שנתקע על הפסים

קלאסיקת מיסתורין Whodunit, קאסט אנסמבל מופלא ועיצוב תלבושות ושיער סטייל הוליווד–הישנה, נשמע כמו מתכון כמעט בטוח לסרט לכל הפחות מבדר – אחד כזה שהסרט רצח באוריינט אקספרס לא הצליח להיות.

העיבוד של קנת׳ בראנה, שעלה בסופ״ש האחרון לבתי הקולנוע, הוא העיבוד הקולנועי השני לרצח באוריינט אקספרס שכתבה אגתה כריסטי, מלכת סיפורי הבלשים. העיבוד הקודם לספר יצא ב-1974: סידני לומט ביים, אנסמבל חלומי לא פחות כיכב, ושלל אוסקרים הועמדו (אינגריד ברגמן אף לקחה את הפרס הביתה על שחקנית המשנה הטובה ביותר). הפעם זהו בראנה שנכנס לנעליו (ובעיקר לשפמו) של הבלש הבלגי הדקדקן והמפורסם בעולם, הרקול פוארו, כשהוא עולה על רכבת האוריינט אקספרס הססגונית, בדיוק לקראת רצח המתבצע עליה בעודה עמוסה בנוסעים חשודים. ואם כבר הזכרתי את אותו השפם – אם יש משהו שייזכר מהסרט הוא השפם המופרך שעוצב לדמותו של פוארו במשך לא פחות משישה חודשים, כשהוא צפוי לככב בכל רשימת אביזרי הקולנוע חסרי הטעם והכעורים ביותר.

הפילמוגרפיה של בראנה המנוסה כוללת עיבודים שייקספיריים רבים, בהם הוא גם שיחק, ואת סרטו הראשון של תור ביקום הקולנועי של מארוול. באופן אירוני, רצח באוריינט אקספרס מנסה את מזלו בימים אלו לככב במקום השני בטבלת הבוקס אופיס, הרבה מתחת לתור: רגנארוק. סרטו של טייקה ווייטיטי, שהוכתר כסרט שהציל את הפרנצ׳ייז של תור (למרות שבאופן אישי חיבבתי את הסרט הראשון כסרט קטן וחמוד), כבר הכניס למעלה מ-500 מליון דולר ברחבי העולם, בעוד רצח באוריינט אקספרס יילחם על כמה עשרות בודדים (כמובן שהאחרון הופק ב-120 מליון דולר פחות, אז פוקס לפחות כנראה לא יפסידו עליו). מיותר לציין שאם טרם צפיתם בראגנארוק בקולנוע, שכחו מכל סרט אחר, ורוצו מיד לתפוס את אל הרעם בגרסא הכי מבדרת וצבעונית שלו על המסך הגדול.

אולי הסיפור המבריק של כריסטי התיישן, ולא יכול להפתיע קהל של שנת 2017 – גם אם הטוויסט עצמו יפתיע את חברי הקהל, הוא כנראה לא ישאיר עליהם רושם או צמרמורת של ממש. אבל הסתמיות בעיבוד של בראנה לא נעוצה במקור שהתיישן או שלא, שכן מכאן מגיעה המילה ״עיבוד״, ותהליך העיבוד עצמו תפל במקרה זה. הכשלון האמיתי טמון בכך שלכל אורך הדרך, כמעט ולא מסקרן לגלות מי באמת עמד מאחורי הרצח. בראנה לא הכניס תחכום עכשוי כלשהו, לא העמיק ברבדים הפילוסופיים, ולא הצליח לברוא דמויות שבכלל ניתן להתחבר אליהן כדמויות.

אנסמבל החשודים המפוספס כולל את דיים ג׳ודי דנץ׳ כנסיכה האריסטוקרטית, מישל פייפר האלמנה הפתיינית, ג׳וני דפ כגנגסטר חסר המוסר, פנלופה קרוז כמיסיונרית מופנמת, דייזי רידלי (נתראה באחרוני הג׳דיי בקרוב) כאומנת חיוורת וג׳וש גאד (קולו של אולף מלשבור את הקרח) כעוזר אישי מתוסכל. באופן מפתיע לחלוטין, דווקא דפ, שמזמן לא הופיע בתפקיד לא–קריקטורי, בולט יחסית לטובה בהופעה מאופקת יותר מהממוצע שלו. דנץ׳ נכנסת לדמות בישיבה (באופן מילולי), וכהרגלה מצליחה לרתק אפילו בסיטואציות הכי פחות מרתקות.

תקוותי מהסרט החדש היתה שירענן את מה שכריסטי כתבה כבר ב-1934, אבל זה כמעט ולא ניכר. הרכבת המפוארת אמנם יוצאת מהמסלול שלה בעקבות מפולת שלגים (בעבודת CGI יפה), אך הסרט לצערי דווקא לא מנסה לחקור מה יקרה כשירד מהפסים בעצמו, ותקוע בגישה מיושנת משמימה. הבעיה המהותית ביותר נעוצה בדיאלוגים שמתפקדים כמעין אסופת אקספוזיציות לא מרגשות וחסרות אמינות, דרכן הדמויות מוצגות ללא פתח להכיר אותן מעבר לטייטלים השטוחים. הניואנסים לא עודכנו לאלו של המאה ה-21, והמצד השני גם לא מתכתבים כקסם נוסטלגי מעודן. זה הופך את כל העיבוד הזה למיותר, ומהסוג שאפילו לא גרוע מספיק כדי לעניין.

רצח באוריינט אקספרס מתחיל כקומדיה, אך ברגע שהרצח מבוצע והמיסתורין מתחיל – הקומדיה נזרקת מחלון הרכבת, כשלא נכנס במקום שום דבר שמחליף אותה. הסיטואציה המיסתורית מחייבת החזקת מתח, אך בראנה נמנע ממנו משום מה לחלוטין. הדמויות בקושי נמצאות באינטרקציה של ממש אחת עם השניה, כך שגם נעדרים ערכים דרמטיים כדי להחזיק את העלילה. המניעים מאחורי הרצח נחשפים במלוא הפוטנציאל שלהם ליצור סרט מרתק, אבל הסתמיות של התזוזה בתוך הרכבת (שאפילו לא מנוצלת כסטינג לתחושה דחוסה ללא מוצא עבור הדמויות או הקהל) היא אולי תמימה, אבל כל כך נעדרת תשוקה.

תגובות