ערי טרף הוא הנסיון החדש של פיטר ג׳קסון עם סרטי פנטזיה עתירי תקציב, ומדובר שוב בכשלון מדהים ודי מעציב. פעם אחר פעם, מרתק לחזות ביוצר גדול ומהותי במעמדו של ג׳קסון, שלעד ייזכר כמי שהביא לעולם את טרילוגית שר הטבעות הקולנועית, כשהוא לא מצליח כבר לספר סיפור קולנועי באותה הרמה המוכחת שלו. ערף טרף הוא רצף קלישאתי של רעיונות ילדותיים ארוזים בעטיפה גרנדיוזית רעשנית ומבולגנת, התוקפת את כל החושים, ולא מצליחה לחדור לאף אחד מהם.
ג׳קסון נמצא בין מפיקי ערי טרף, וכמו כן כתב את התסריט יחד עם שתי הכותבות הקבועות שעובדות איתו – אישתו פראן וולש ופיליפה בויינס. כמעט מפליא אם כן שהבעיה הבסיסית ביותר של הסרט, המבוסס על ספרו של פיליפ ריב מאותו השם, היא בראש ובראשונה התסריט שלו, בהתחשב העובדה שצוות תסריטאיי שר הטבעות אחראי עליו. אך לא מדובר במקרה קולנועי חריג כמובן: בימים אלו ניתן לחזות במקביל על המסך הגדול אפילו בג׳יי קיי רולינג הדגולה מציגה תסריט מלא כשלים בחיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד המהנה, כדוגמא נוספת ליוצרת שכאילו ושכחה מה הקהל שלה למעשה אהב ביצירותיה ובסיפורים שסיפרה לו.
ערי טרף ממוקם בעתיד פוסט אפוקליפטי כהטפה שטחית על נשקי יום הדין הגרעיניים של המאה ה-21, ובו ערי העולם הפכו למכונות–ענק מתניידות על גלגלים, שצריכות ״לטרוף״ אחת את השניה כדי להמשיך ולנוע. יסוד הרעיון לכשעצמו לא פשוט לעיבוד ויזואלי, וככל הנראה פועל טוב יותר במדיום הספרותי, שכן על המסך הוא מתבטא כמרוחק ומסורבל מדי. מלבד מספר עיצובים מעניינים, בייחוד כשאורות הערים הנעות זורחים, כמעט ושום דבר לא עובד ברמה הויזואלית בערי טרף, שהבמאי שלו, כריסטיאן ריברס, בן טיפוחיו ויד ימינו התמידי של ג׳קסון, לא מציג בו חזון מוקפד או יכולת שליטה משמעותית.
ביחס לכך שריברס פעל שנים כטכנאי ומפקח של אפקטים ויזואליים, בכולל האפקטים פורצי-הדרך של שר הטבעות, עבודת ה-CGI של הסרט היתה מאוד לא מרשימה ולא חלקה, וקלוז אפים רבים הדגישו רק עד כמה הסרט לא מצליח לבנות עולם מציאותי. זה מדגיש שוב עד כמה בכלליות הבמאי עצמו אחראי לתוצאה הסופית של אפקטים, גם אם הוא לא האמן המקצועי שיוצר אותם ברמה הטכנית. הערים הטורפות והנטרפות זזות בתנועתיות מגושמת ולא הגיונית שלא נראית כמו מאורע אמיתי המתרחש על גבי המסך, אלא כמו סרט אנימציה שמנסה במאמץ רב להתעורר לחיים וקורס.
https://www.youtube.com/watch?v=bEC8v8AjydI
הברדק הויזואלי הזה כאמור הוא רק משני לבעיות הסיפור, שיכול לקבל את הכינוי ״הסיפור שאינו נגמר״ מהסיבות המייגעות ביותר. העולם של ערי טרף עשיר בפרטים שהיה ניתן להרחיב; בהיסטוריה פוליטית–מדינית בין הגורמים הגלובליים השונים, שרק מוכרז לנו כי היא קיימת ותו לא; ובדמויות שהיה הכרחי להעמיק בהן ובדינמיקות שלהן – אך תשומת הלב ניתנת יותר מדי לפניות עלילתיות לא הכרחיות שבורחות מהסיפור, במקום לבנות אותו. גיבורי הסרט הצעירים שדרכיהם מצטלבות ויחדיו חותרים נגד השלטון האלים, הם הסטר חסרת–הבית וטום הלונדוני (כשלונדון היא כאמור עיר טורפת חסרת מעצורים), ומגולמים בידי הירה הילמר (הסודות של דה וינצ׳י) ורוברט שיהאן (Misfits). הסרט סובל ממשחק מוגזם כללי וחוסר אפיון של דמויות, כששיהאן לפחות כריזמטי, והילמר היא שחקנית יציבה, אך בעלת נוכחות רדומה שלא מספיקה כדי לסחוב את הסרט הרעוע על כתפיה.
בדומה לשחקן מספר אחת, סרטו הכיפי של סטיבן ספילברג שיצא מוקדם יותר השנה, גם במקרה של ערי טרף כתם/צלקת על פניה של הדמות הנשית המובילה והנאה של הסרט הופך אותה כביכול לכעורה בסביבתה. בשחקן מספר אחת ה״פגם״ בפנים יוצר חוסר בטחון אדיר מימדים אצל הדמות בנוגע לערך שלה כבחורה, ובערי טרף הסטר הופכת שוב ושוב למושא לעג של ממש בשל כך, כשבסצנה אחת אפילו נאמר לטום ישירות שהוא לא צריך להיות עם בחורה בעלת מראה כזה מחריד, ויכול למצוא לעצמו ״טוב יותר״. בסרט אחד ה״פגם״ מוסתר באמצעות דמות אוואטר ובסרט השני באמצעות צעיף העוטף חצי מפניה של הסטר, שאת הצלקת שלה יצר נבל הסרט הלונדוני אותו היא מנסה להפיל. את הנבל רודף האכזריות ללא מניעים ברורים, שסיוטו הגדול ביותר יהיה שלום עולמי, מגלם ביתר גנריות הוגו וויבינג (אלרונד משר הטבעות ועוד תפקידים אייקוניים אחרים).
ערי טרף היה יכול להיות קריצה מעוררת סימפטית לדור הצעיר אליו הוא מכוון, כתזכורת לחשיבות ההנאה מדשא ירוק ופרחים צבעוניים הפרוסים ברחבי הפלנטה, ועל משמעות הרצון החופשי. אך הסרט הנשען על רצינות מופרזת, נעדר מהומור (מלבד בדיחת מיניונים אמיצה ומוצלחת אחת שיוניברסל בחרו להשוויץ איתה), ובוחר להתמקד באג׳נדה השמרנית שלו על טכנולוגיה רבת עוצמה מדי במסגרת של עלילה מפוזרת, שלא מובילה להתקרבות רגשית לדמויות. כך לא נשארים לערי טרף ערכי בידור הרפתקניים ומבדרים מצד אחד, ולא עומק רגשי ותוכן ענייני כלשהם מהצד האחר.