"אמא!" – על תזמון ושיווק לא נכונים [ביקורת]

אחרי שבמהלך החודש האחרון אמא! עשה הרבה יותר כותרות מכסף בקופות, הסרט סוף סוף עולה לאקרנים בארץ להתרשמותו של הקהל הישראלי. דארן ארונופסקי והשאפתנות הקולנועית שלו חוזרים לנסות להטריד את שלוותנו, אך במקרה של אמא! האפקט כנראה הוחלש בעקבות הבעת חוסר האמון של הקהל.

את גורל הסרט פחות או יותר חתמה Cinemascore, חברת סקר שוק שחוזה הצלחות של סרטים בקופות על בסיס חוות דעת ראשונית של צופים. אמא! קיבל את הכבוד המפוקפק של ציון נכשל (F) – שהוענק רק 18 פעמים קודמות בהיסטוריה. לא הפתיחה שבמאי או אולפנים כלשהם מסוגלים לקוות לה. מאז ארונופסקי וג׳ניפר לורנס, שמככבת בסרט, היו עסוקים בעיקר בנסיונות להגן על מה שהם עצמם תופשים כיצירת מופת, כשהמבקרים חלוקים לחלוטין בדעותיהם.

אבל עוד לפני צרת ה-Cinemascore, הבעיה הגדולה של אמא! נעוצה כנראה בשיווק שלו: פאראמאונט ייח״צנו את הסרט כסרט אימה מטריד ופורץ גבולות, ואפילו השוואות (מופרכות) לעבודותיו של קובריק נזרקו לאוויר. אך הקהל למעשה הגיע, ללא יודעין, לצפות בסרט אחר לחלוטין. אמנם אמא! מלחיץ ומטריד – הקשר שלו למורשת, המסורת והתמות של ז׳אנר האימה הוא די רופף, במיוחד בהתחשב התזמון הגרוע של הגעתו לקולנוע פוסט–זה. אחרי ההצלחה המאסיבית של זה, בתקופה הזו כשפונים אל הקהל הרחב במונחי אימה, מייצרים אוטומטית ציפיות לחוויה בידורית וקוהרנטית בדומה לזו שמעניקים ילדי עיירת דרי ופניווייז המרקד שמאיים עליהם. אמא! לעומת זאת, הוא סרט שכולו אלגוריות, והנרטיב והדמויות שלו נעדרים כמעט לגמרי מעוגן מציאותי.

אמא! מספר את הסיפור של זוג (לורנס וחבייר ברדם) המתגורר בבית גדול ומרוחק, כשגורמים זרים נכנסים לחייהם אחד אחרי השני, ומפרקים את ההרמוניה של ביתם מבפנים. הבעל הוא סופר בעל מעריצים פנאטיים מרובים, ואשתו, הצעירה ממנו משמעותית, אחראית על שיפוץ ועיצוב הבית, וסולדת וחרדה מכל שינוי. רובו של הסרט מתמקד בכוכבתו לורנס בסופר קלוז–אפ, או לחילופין בצילום צמוד של מאחורי הכתף, כשהמצלמה עוקבת אחרי ההסתובבויות שלה ברחבי הבית ויוצרת אווירה מתוחה ובלתי נהירה. לורנס נכנסת למעין דמות מיתית מסקרנת ובניואנסים מעניינים ומיואשים מצליחה לייצב את הסרט, שאחרת היה קורס.

החטא הקדמון של אמא! הוא שארונופסקי מכוון את הכימיה בין לורנס לברדם כך שתהיה בלתי ניתנת לפענוח, ואנחנו נשארים בעיקר לתהות ״מה לעזאזל קורה כאן?״ ביחד עם תהיותיה של דמותה של לורנס, ללא שום אחיזה בכל מה שנחשב להגיוני. לכן הסרט נעוץ בלימבו שבין סימבוליות לדרמטיות – המטאפורות שלו אינן מורכבות מספיק כדי שיישאר הרבה על מה לחשוב ולנתח אחרי שפיענחתן את המשמעות הראשונית והישירה, והדרמה שלו אינה מחזיקה לרגע, שכן גם הדינמיקה בין הדמויות וגם המאורעות שמתרחשים אינם מציאותיים.

יחד עם זאת, אמא! הוא חוויה קולנועית מסוג אחר. הוא שואב לעולם הפנימי הקטן שברא בקולנועיות שלמה, וברמה שמעטים הסרטים שיצאו השנה הצליחו לעשות זאת. הסרט לא נותן רגע אחד של שקט, סוחף לכל כיוון שחושק בו, ומייצר כמה סצנות צובטות לגבי ההתנהלות הכללית של האנושות. ישנם הטוענים שאמא! ייזכר כקלאסיקת קאלט, ועל זה רק הזמן יעיד – אבל אני חוששת שהתפישה שלי לגביו הפוכה. חווית הצפיה היתה אינטנסיבית ומרתקת, אך ככל שהזמן מתרחק, הסרט נראה לי פחות משמעותי. בהתאם לכך, אמליץ על צפייתו כמו שאמליץ על רכיבה במתקן בפארק שעשועים – פשוט בשביל עצם החוויה עצמה. באנלוגיה הזו צריך כמובן להגיע לפארק עצמו, בית הקולנוע, בשביל להרגיש את החוויה במלואה.

אך ההמלצה שלי מגיעה עם אזהרה חשובה: עשר הדקות האחרונות של הסרט גורעות ממנו באופן פונדמנטלי. אלו הן דקות הסיום בהן ארונופסקי, שהצהיר כי כתב את התסריט האוורירי בחמישה ימים בודדים, איבד שליטה על הדיוק בביצוע. בנקודה הזו, הוא הכניס פקטור אחד לסיפור כדי להכעיס את הקהל במכוון, וזה מסביר ואולי אף מצדיק את ה-F ההיסטורי שקיבל, מאחר והדבר נעשה בילדותיות חסרת טעם וחסרת תחכום, ולא כפי שכנראה תכנן. אז הסרט גם מתערב ומסביר את עצמו לקהל, בניגוד מוחלט לכך שהוא קורץ במהלכו על כך שכל פרשנות ליצירה היא יפה ומתקבלת על הדעת. הקריצה הזו היא אולי בכלל חסרת מודעות, כי היא מנוגדת גם לראיונות המרובים בהם ארונופסקי מפרש את הסרט בצורה חד משמעית.

בכל מקרה, אם אתם מתלבטים לגבי איזה סרט לצפות בסופ״ש – בלייד ראנר 2049 הוא התשובה הראשונה שלכם כחוויה קולנועית מפעימה שתשאר אתכם הרבה אחרי הצפיה. אמא! הוא התשובה האיזוטרית יותר שכרוכה בהימור גדול יותר, כי אין לצפות מה כל אחד מחברי הקהל הרחב יחשוב עליו בזמן הצפיה, או אחריה.

תגובות