המעון של מיס פרגרין לילדים משונים והלופ של טים ברטון

״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״, סרט הפנטזיה המהנה אך מפוספס, עלה הסופ״ש לאקרנים והעלתה מחדש את שאלת הלופ בו טים ברטון כלוא כבמאי

אגדה קסומה שנשענת על סיפורי עליסה בארץ הפלאות והאקס-מן, חוקרת את סיפור פרנקנשטיין והמפלצת מזווית מקורית, ושואלת שאלות חשובות על סיפורו של פיטר פן – זו היתה אמורה להיות השורה התחתונה של המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. במידה מסויימת אפשר להגיד את זה על התוצאה הסופית של הסרט, אבל רק בתוספת אזהרה שאמנם מדובר בגרסה בעלת פוטנציאל להיות חווייתית וכיפית, אך בפועל היא שטחית ובלתי-זכירה.

הסיפור עוקב אחר ג׳ייק (אסא באטרפילד), שלאורך השנים סבו אברהם (טרנס סטאמפ) סיפר לו אגדות על מעון בו כביכול גדל עם חבורת ילדים בעלי מוזרויות מגוונות. את המעון לא ניהל פרופסור צ׳ארלס אקסבייר, אלא אישה בשם מיס פרגרין (אווה גרין), שיכלה לפי הסיפורים להפוך עצמה לבז (פרגרין מלשון בז נודד). ג׳ייק, בליווי אביו (כריס אודווד), מחליט לנסוע מביתו שבפלורידה השמשית לאי מסתורי בוולס האפרורית, בעקבות זכרונותיו של סבו, ובשאיפה לחשוף את האמת לגביהם.

את הסרט המעון של מיס פרגרין לילדים משונים כתבה התסריטאית ג׳יין גולדמן, משתפת הפעולה הקבועה של הבמאי מת׳יו ווהן. יחדיו הם כתבו את שלל הסרטים שווהן ביים, בהם אבק כוכבים, קיק-אס, קינגסמן:השירות החשאי, ואקס-מן: ההתחלה. האחרון היה הסרט שהחזיר את האקס-מנים לקדמת הבמה הקולנועית, וכאמור מתחבר ישירות למעון של מיס פרגרין. טים ברטון, שזכה לביקורות קטלניות בעשור-שניים האחרונים על סרטיו הממוחזרים, לקח לידיו, כצפוי יש להוסיף, לביים את העיבוד לפנטזיה האפלה-אבל-לא-באמת הזו. זהו העיבוד הקולנועי הראשון לרב המכר בעל אותו שם, שכתב הסופר רנסום ריגס. בעקבות העיבודים הקולנועיים של סאגת משחקי הרעב, הוליווד ניסתה, ודי נכשלה, לשחזר את ההצלחה המאסיבית עם עיבודים נוספים לספרי Young Adult, כמו הרץ במבוך ומפוצלים. עכשיו הגיע התור של המעון של מיס פרגרין, שעלה 110 מליון דולר לפני הכסף לשיווק, שרק הזמן יגיד כמה ההשקעה בו השתלמה. ירוויח אשר ירוויח, כבר עכשיו ניתן להכריז כי לא מדובר בקאמבק הגדול של ברטון לקולנוע.

כוחו של ברטון כבמאי תמיד היה בסגנון שלו, עד שזה גם הביא למפלתו. הויזואליות הטים ברטונית מציפה את הסרט במלוא הדרה, וברגעים רבים הסטייל מסחרר ביופיו ומגניבותו. אבל זה משולב באפקטי CGI שנראים בכלל כמו אנימציית סטופ-מושן, לא ברור אם במכוון או לא. כוחותיו של אחד מהילדים הם מעין רפרנס לסיד, הילד המתעלל בצעצועים מצעצוע של סיפור, סרט שיצא ב-95 והאפקטים והעיצוב בו נראו לא פחות טוב. בכלל, כוחותיהם של המשונים רנדומליים ביותר. זה יכול להיות דבר חיובי, אבל בפועל אין טיפת התעמקות בכל ילד משונה, והכוחות הופכים לרקע נאה לעין ולא יותר. חוסר ההתעמקות הזה אפילו יוצר סתירה מסויימת, כשלא ברור במאה אחוז – לדוגמה, אם דמותה של אמה יכולה לשלוט באוויר, למה היא צריכה חבל שיקשור אותה לאדמה כדי שהיא לא תעוף לשמים?

המעון של מיס פרגרין אמנם מהנה לצפייה (חד-פעמית לפחות) וסוחף בעולם אליו הוא מכניס אותנו, אך נמצא בבין לבין של כל אספקט קולנועי. כך למשל הליהוקים שנהדרים על הנייר, אבל לא עובדים בפועל: אווה גרין (נערת בונד בקאזינו רויאל) כפילגרין ה- over the top-ית נמצאת איפהשהו בין הג׳וני דפ המוצלח והמשעשע של סרטי ברטון המוקדמים, לבין ג׳וני דפ המעיק והמאולץ של סרטי ברטון המאוחרים; אסא באטרפילד (הוגו, המשחק של אנדר) הוא שחקן צעיר מרתק, אך לא מצליח לגבש את ג׳ייק כדמות בעלת אופי מובהק. הוא לא מספיק הרפתקן או פחדן, כריזמטי או ביישן, מחושב או ספונטני, או כל משהו שיספיק כדי להבהיר מה בדיוק מניע אותו; הקומיקאי האירי כריס אודווד (The IT Crowd, סדרת הקאלט המופלאה) מבוזבז כאן לחלוטין כאביו הסתמי וחסר החן של ג׳ייק, שלא תורם לעלילה כמעט בדבר מלבד קצת להציק; אלה פארנל, שגילמה את מושא אהבתו של ג׳ייק, אמה, לוהקה ככל הנראה כי היא נראית כאילו נוצרה במוחו של ברטון, אבל לא נתנו לדמותה אפילו צ׳אנס כדי להוכיח את כישוריה כשחקנית; אל כל אלו הצטרף כוכב-העל סמואל אל ג׳קסון, כמר בארון הנבל, שאמנם הניע את הסיפור, אך דמותו הרגישה תלושה ממנו.

peregrine1

עוד בעניין ״מושא אהבתו של ג׳ייק״, שצריך רגע להרחיב. רובו של הסרט מסופר כאגדה פנטסטית, שמפרידה בין הלופ של 24 השעות בו המעון מתקיים, לבין העולם העכשווי והפחות פנטסטי של 2016. בהתאם לכך, כנראה חשבו שהסיפור זקוק לאהבה חסרת הכרות של נסיך ונסיכה צעירים. ג׳ייק ואמה רק נפגשים לראשונה, וכבר שאר הילדים מרכלים על החתונה שבדרך. רק שבניגוד ללופ האנכרוניסטי בו הילדים חיים, אנחנו קהל מ-2016, ואף אחד לא מספר אגדות ככה יותר. אפילו דיסני בעצמם, האוטוריטה לסיפורי אגדות, לועגים לרעיון בסרטיהם האחרונים, למשל במליפיסנט וכמובן בלשבור את הקרח.

אין זה מפליא שמצופה מאיתנו להתרגש מאהבה שהתגבשה לה מחילופי מבטים ושתיים-שלוש שיחות, שכן כמעט ולא הוצגה בסרט בניית מערכות יחסים בין הדמויות בכלל. שם הסרט לא מטעה – המעון הוא בהחלט העוגן הפיסי שלו, אפילו באופן מילולי, שכן בזמנים רבים כשהן לא נמצאות במעון, הדמויות נראות מפליגות מעל הים או שוחות לתוך הקרקעית שלו. אם כך, איפה הדינמיקה המשפחתית בתוך חיי המעון? לא נראה כמעט שמץ של זכר באינטרקציה המשותפת לכך שהילדים חיים יחד את אותו היום כבר למעלה משישים שנה. בנוסף, לא מתעסקים כמעט בשאלת המניע האנושי – האם אדם ירצה לחיות את אותו היום לעד בלופ, או שמא הוא יעדיף לקחת צ׳אנס עם המוות, בתמורה לחיים רגילים ומלאים של נרטיב לינארי. והאם בכלל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים הוא רק אנלוגיה עם מודעות עצמית ללופ האינסופי שטים ברטון נקלע אליו כבמאי?

תגובות

במאמר זה

נגישות