מידנייט טקסס היא נסיון טלוויזיוני נוסף לערבב קצת מכל מה שמוכר לנו בז׳אנר העל–טבעי, ומגיעה מ-NBC כעיבוד לטרילוגיית הספרים מאותו השם של שארלין האריס. האריס ידועה בעיקר בעבור ספרי תעלומות הערפדים הדרומיים, או בשמם האחר סיפורי סוקי סטקהאוס, ש-HBO יצרה מהם את סדרת הקאלט דם אמיתי, אך בואו נבהיר משהו מראש – מידנייט טקסס היא באף אספקט איננה דם אמיתי.
הגיבור של מידנייט טקסס הוא מנפרד, נצר לשושלת ארוכה של צוענים שיכולים לראות ולתקשר עם המתים, ומתפרנס מיצירת קשר (לעתים אמיתי, לעתים מזוייף) בין לקוחותיו לרוחות. בין הרוחות הקבועות שמלוות את חייו: סבתא שלו. מיד בתחילת הסדרה, כשפושע גדול כלשהו רודף אחרי מנפרד – סבתו מציעה לו לברוח למקום מגוריה בעבר, מידנייט, עיירה קטנה בטקסס. במידנייט, הממוקמת באיזור שבו ההפרדה בין עולמות החיים והמתים מטושטשת מהממוצע, מנפרד פוגש חברים חדשים בצורת ערפד, מכשפה, מלאך ואיש–טיגריס (קראתם נכון – לא איש–זאב, איש–טיגריס). יחדיו הם מקימים קבוצת אקס–מן לעניים, ומגינים על אנשי העיירה ואחד על השני.
למרות הפרמיס המלא בפוטנציאל, שלושה פרקים כבר שודרו, ומידנייט טקסס עדיין לוקחת את הזמן שלה עם בניית הסיפור המרכזי. כמו ברוב הסדרות העל–טבעיות, מידנייט טקסס משתמשת בתמת הנבואה העתיקה שסובבת סביב הגיבור שלה, במקרה הזה מנפרד, אבל נראה שאנחנו עוד רחוקים מבאמת לגעת בנושא הזה, והוא רק נקרץ לעברנו. בינתיים מרבית עלילות הפרקים לא חשובות במיוחד, ובעיקר מבזבזות זמן בלרדוף אחרי עצמן, מבלי להתרכז בהצגה מעמיקה של הדמויות או היחסים ביניהן. ההיסטוריה המעניינת של הדמויות המגוונות נזרקת כלאחר יד, ״הערפד היה עבד״, ״המלאך נפל מהשמיים״, ונותרת רק תחושת החמצה. האכפתיות של הדמויות אחת מהשניה עוברת, אבל לא הדינמיקה האמיתית שעומדת מאחוריה.
בתחום הליהוק, מידנייט טקסס לא מספקת שמות גדולים, לא מהמסך הגדול ולא מהקטן, אבל יש פה כמה פרצופים מוכרים, בינהם פרנסואה ארנו הקנדי (סיזר מהבורג׳ס), ומגלם בנונשלאנטיות יחסית את מנפרד; מאחורי ג׳ו המלאך הנופל, המיוסר והמפוסל נמצא ג׳ייסון לואיס (סקס והעיר הגדולה, מכושפות); את למואל, לשעבר עבד וכיום ערפד רב–עוצמה, מגלם פיטר מנסה (דוקטורה מסדרות ספרטקוס); וגם דילן ברוס (החץ, אורפן בלאק) נמצא פה כבובו, בעל חנות המשכונות. כאמור, אין שום דבר חדשני, ניואנסי או יוצא דופן בצורת ההגשה של אף אחד מהקאסט, ולמרות שרמת המשחק הכללית יציבה מאוד, היא כלל לא סוחפת, והדיאלוגים הסתמיים לא דוחפים אותם קדימה. בניגוד מוחלט לרמת האנרגיה המיסטית האדירה שכביכול שוכנת במידנייט, אנשי העיירה נראים פשוט עייפים ומשועממים.
ההשוואה המתבקשת היא כמובן לעל–טבעי הנערצת, שמשודרת ברשת המקבילה CW ונמצאת בדרכה לעונתה ה-13 (מספר ראוי לז׳אנר). על–טבעי היא סדרה כיפית הרבה בזכות המוטיבים המיסטיים שהיא מציגה, אבל הלב והעוגן שלה הם ללא ספק היחסים בין גיבוריה הכריזמטיים, האחים ווינצ׳סטר, משהו שהיה ברור עוד מהפיילוט שלה. לעומתה, מידנייט טקסס לא השכילה במאת האחוזים להבין מה גורם לצופים לעקוב פעם בשבוע בשקיקה אחר המסך הקטן, אפילו שהיא נמצאת בתהליך גיבוש של חבורת דמויות מוגדרת. ההתפזרות והבלאגן הנרטיבי דרך העמסת הפרטים, ויותר מכך – המחסור בגיבור שיהיה מיוחד מצד אחד ומעורר הזדהות וסימפטיה מהצד האחר – לא מנבאת טובות עבור עתיד הסדרה.
מידנייט טקסס היא אולי אחות–למחצה של דם אמיתי, במובן ששתיהן עובדו מיצירותיה של אותה הסופרת, אך לא בשום מובן אחר. אין לה את אותה האמירה החתרנית או אותן הדמויות החצופות והייחודיות, ואפילו השפה הויזואלית שלה די שגרתית ולא מגובשת, למרות שהיא מספקת כמה צילומי מרחבים דרומיים שקטים ופוטוגניים. נעדרת במיוחד: התשוקה. רשתות הטלוויזיה שמחוייבות לתכנים יותר ידידותיים למשפחה צריכות לזכור שעירום מלא הוא לא הכרח בשביל להציג מתיחות מינית בין שתי דמויות, והסדרה בקושי מצליחה להעביר שבכלל קיימת כימיה כלשהי בין דמויותיה, כולל בין הגיבור מנפרד למושא תשוקתו המרכזית, קריק. הבעיה למעשה משתקפת במהות כולה של שלושת הפרקים ששודרו, כשמידנייט טקסס מסתמנת כסדרה די משעממת וחסרת להט, שמפספסת את הפרמיס שלה ואת האלמנטים הפנטסטים שיכלה לחגוג.
תגובות
