שבעת המופלאים – רחוק מאוד מלהיות מופלא

בפעם האחרונה שאית'ן הוק, דנזל וושינגטון והבמאי אנטואן פוקואה נפגשו על המסך הגדול קיבלנו את יום אימונים מסוכן, שנחשב לאחד הסרטים הטובים של שנות האלפיים המוקדמות. כעת, חוזרים השלושה לשתף פעולה בחידוש למערבון הקלאסי שבעת המופלאים שהוא למעשה גרסה אמריקאית לשבעת הסמוראים, שנחשב לאחד מהסרטים הגדולים בכל הזמנים. לחידוש כאמור גויס אנסמבל שחקנים די מרשים, שמלבד הוק וושינגטון כולל את כריס פראט, וינסנט ד'אונופריו ועוד רבים וטובים.

העלילה שונה קצת מהסרט המקורי – כאן הסרט מתרחש אחרי מלחמת האזרחים של אמריקה בעיירה רוז קריק שבארה"ב, ולא בכפר מקסיקני כמו בסרט המקורי, הנמצאת תחת שליטתו הדורסנית של התעשיין ברתולומיאו בוג (פיטר סארסגארד). אנשי העיירה הנואשים, בהנהגתה של אמה קאלן (היילי בנט), משלמים לשבעה פורעי חוק שיגנו עליהם. בעוד "המופלאים" מכינים את העיירה לעימות האלים שהם יודעים שמצפה להם, השבעה מוצאים את עצמם נלחמים על הרבה יותר מכסף.

מלבד הרענון מבחינת המקום שבו מתרחשת העלילה, גם החבורה שונתה ובמקום הקייג'ון שהנהיג את החבורה בסרט המקורי אנחנו מקבלים את וושיגנטון, שמשחק צייד ראשים אפרו-אמריקני מקנזס בשם צ'יזולם. אליו מצטרפים מהמר כושל, לוחם קומנצ'י, פורע חוק מקסיקני, גשש, צלף לשעבר ומתנקש שעובד איתו.

למרות השינויים הלא קטנים, הרימייק לא מצליח להמריא לשום מקום מעניין מבחינה עליתית ואין שום שינוי מרענן ברמת העלילה. התוצאה היא סרט שאפשר לראות מקילומטרים לאן הוא הולך ולצפות מראש את כל הטוויסטים שלו, בעיה שרוב הרימיקיים לא מצליחים להתגבר עליה.

בכל מה שקשור בדמויות המרכזיות (אלו של פראט, וושינגטון, ד'אונופריו והוק), הושקעה מעט מחשבה ויש להן קצת סיפור רקע, אבל אף אחד מהם לא ממש ייחודי ומעניין; שאר ה"מופלאים" הן הקלישאות הכי גרועות שאפשר לדמיין – יש לנו את האינדיאני הפראי, האסייאתי השקט והקטלני והמקסיקני חם המזג וגס הרוח. תוסיפו לזה מעין גרסה אמריקאית חיוורת לז'אן דארק בדמות אמה וקיבלתם דמויות שנעות על הסקאלה שבין שטחיות למביכות.

גם הסרט הזה, כמו הסרט המקורי, סובל מהרבה זמן שבו לא קורה כלום – מהרגע שצ'יזולם יוצא למסע של איסוף המופלאים ועד לקרב הגדול אנחנו לא מקבלים שום דבר מעניין בסרט. כמה בדיחות מטופשות, מסע מפרך וקלישאות הופכות את החלק האמצעי של הסרט למשעמם במיוחד. אולי פוקואה היה צריך לצפות שוב בשבעת הסמוראים וללמוד מקורסוואה איך הופכים דווקא את החלקים הללו למעניינים ביותר בסרט.

משום מה, בחר פוקנואה לא להשתמש בפסקול המופתי של הסרט המקורי ואת שיא הנושא האייקוני אנחנו מקבלים רק בקרדיטים של הסרט. במקום זה אנחנו מקבלים פסקול גנרי וחסר ייחוד שנדמה שלא הושקע בו מאמץ רב.

על הבעיות האלו מנסה הסרט לכסות עם קאסט של כוכבים. לעיתים הוא מצליח לעשות זאת בעיקר בגלל כמה הופעות מצוינות – פראט שמביא את הכריזמה והנוכחות האדירה שלו, בדרך להיות אחד הכוכבים הגדולים של הוליווד; וושינגטון מצליח להפוך את הדמות שלו להרבה יותר עמוקה ומעניינת ממה שהיא אמורה להיות; וגם סארסגארד, בתפקיד הנבל, עושה עבודה נפלאה ומתעלה על הנבל של הסרט המקורי.

פוקואה רחוק מלהיות קורסוואה אבל הוא יודע לבנות סיטואציות וסצנות אקשן נהדרות. הדוגמא הטובה ביותר היא סיקוונס הפתיחה הנהדר של שבעת המופלאים, שהוא לטעמי השיא של הסרט. גם סיקוונס הקרב המרכזי עשוי נהדר, אם כי הוא מרגיש קצת ארוך על יתר המידה, ולרגעים נראה קצת יותר כמו סרט אקשן של מארוול מאשר מערבון, אך ברובו הגדול עובד וכולל סיום מעולה לסיקוונס (אם כי צפוי).

בשורה התחתונה, שבעת המופלאים הוא עוד סרט קיץ נחמד ורימייק סביר בסך הכל. הוא לא נהנה מהתחכום של הסרט המקורי ובטח לא מהעומק והאיכויות של שבעת הסמוראים המופתי, ולכן בניגוד אליהם לא יכנס להיסטוריה. אפשר להתנחם בעובדה שלא מדובר ברימייק ביזיוני אלא בסרט אקשן סביר, שככל הנראה יישכח מהר מאוד.

תגובות