נטפליקס ממשיכים לנסות את ידם בכל ז׳אנר וכל תחום טלוויזיוני, ולאחרונה אף קולנועי. כך ניתן לסמוך עליהם שלא יזנחו את ז׳אנרי המד״ב והפנטזיה על כל סוגיהם, כשבמקרה של אבודים בחלל הם מעלים באוב את הסדרה הפסיכדלית של אירווין אלן משנות ה-60, ומטיסים אותה הישר לאווירת המאה ה-21. העיבוד הנטפליקסי לוקח את משפחת רובינסון המשוטטת בחלל לכיוונים אחרים, לטוב ולרע.
כדי להחיות את אבודים בחלל (שכן, גם קיבלה בין לבין עיבוד קולנועי ניינטיזי שאין טעם להרחיב עליו), בעונה המכילה 10 פרקים של 40-60 דקות, נטפליקס הביאו את צמד התסריטאים מאט סזמה וברק שרפלס, שאמונים על התסריטים הלא נכבדים של דרקולה: ההתחלה ואלי מצרים. השניים גם סייעו בכתיבת הסיפור של הריבוט לפאוור ריינג׳רס שיצא בשנה שעברה, וכמו כל הסרטים שלהם עד היום – כשל בקופות. נותר רק לתהות מה גרם לנטפליקס להפקיד פרנצ׳ייז בעל פוטנציאל הצלחה בסביבה של הצלחת דברים מוזרים – בידי תסריטאים שלא הוכיחו עצמם באיכות או בקופות. והנה עם סיום העונה, ההכרזה הכי משמעותית שניתן לבשר על הסדרה היא שחבל שהיא לא נכתבה היטב יותר. עם זאת, החוזק התסריטאי של הסדרה, ומה שהופך אותה לבעלת ערך בינג׳י מסויים, הוא כיצד כל אחד מהרובינסונים מנסה למצוא את מקומו במשפחה, בעוד המשפחה יחדיו מחפשת את מקומה בין הכוכבים.
אבודים בחלל אם כך משגרת לרחבי הגלקסיה המסוכנת והבלתי צפויה את משפחת רובינסון, המונה חמש נפשות, כשמורין אם המשפחה (מולי פרקר, דדווד ובית הקלפים) היא מהנדסת תעופה מבריקה, בעוד ג׳ון אבי המשפחה (טובי סטיבנס, Black Sails), הוא איש חיל הים מחושב. לאחר קטסטרופה בכדה״א המבשרת רעות לגבי עתידו והסיכוי של האנושות לשרוד עליו לטווח הארוך – הרובינסונים נבחרים למסגרת הקמת מושבות בפלנטה רחוקה ומתאימה למחייה, כשכמובן הכל משתבש מהר מאוד, והם מוצאים את עצמם ״אבודים בחלל״. הסדרה משלבת היטב בתוך הקטסטרופות עתירות האקשן המתרחשות בהווה – פלאשבקים מחייהם של הרובינסונים בכדה״א, שמקלים מעט על תחושת המועקה החללית, ומרחיבים על הדינמיקה המשפחתית. הפלאשבקים בעיקרם חושפים במהרה כי יחסיהם של מורין וג׳ון הדרדרו עם שנותיו של ג׳ון בחיל הים האמריקני והרחק מהבית, כך שנכפה עליהם עכשיו ללמוד להסתדר מחדש.
הקאסט למעשה לא ממש נוצץ מיד עם פתיחתה של אבודים בחלל, ואף ליהוקים מסויימים כושלים לגמרי, אך עם הפרקים נוצרת כימיה ייחודית בין חברי משפחת רובינסון, וכל אחד מקבל את הרגעים שלו לזרוח. מי שמכניסה קלילות וכיפיות במיוחד לסצנות בהן היא מככבת היא פני הבת האמצעית והג׳ינג׳ית של המשפחה (מינה סאנדוול בת ה-16, Maggie's Plan), שבנוסף מעורבת בהתפתחות של רומן טינאייג׳רי מקסים. גם היחסים של פני עם ג׳ודי אחותה הגדולה והאקסטרה-מוצלחת (טיילור ראסל, לפני שאפול), הנעים בין מריבות וקנאה לאחווה ודאגה עמוקה, עוברים כאמינים וסימפטיים מאוד, וקל להזדהות עם הצד של כל אחת מהן. ראסל היא בעלת גוון עור שחור, ונטפליקס מעבירים פה שיעור חשוב בייצוג זורם ולא מאולץ, כך שפרט המידע הזה (המוסבר בקצרה) הוא לא–אישו במשפחה או בסדרה.
על כל הבלאגן הזה, מתווסף רובוט חוצן מיסתורי (בריאן סטיל, המגלם המפלצות הקולנועיות הרבות), המבוסס במראה מעודכן על הרובוט האייקוני המקורי, שהבן הצעיר וויל (מקסוול ג׳נקינס, Betrayal) מציל, והרובוט מציל אותו ואת משפחתו שוב ושוב בתמורה. קו העלילה הקשור ברובוט הוא אחד מהמסקרנים ביותר בסדרה, והנוכחות שלו ככלל מייחדת אותה, כמו גם השימוש החוזר בשורתו האגדית "Danger, Will Robinson". לעומת זאת, מצטרפת גם ד״ר סמית׳ (פארקר פוסיי, סופרמן חוזר),בהיפוך מגדרי מהמקבילה במקור, כנבלית עם אובססיה חסרת פשר לתחבולות, כאילו הדמות נכתבה בעצמה בשנות ה-60. זוהי ללא ספק תוספת מיותרת ומשמימה, והיה מעניין יותר אם האנטגוניסטים יתפקדו כאן על בסיס פוליטיקות ואג׳נדות שונות בנוגע לפתרונות לסכנות התוקפות בזו אחר זו – כפי שמספקות מצויין דמויות אחרות בסדרה ברגעים המוצלחים יותר.
בעיקר הצלחתה של אבודים בחלל ניצב ללא ספק הערך הויזואלי שלה. סדרות כאלו הן הרגעים הטלוויזיוניים שמזכירים עד כמה רחוק התוכן הטלוויזיוני (או יותר נכון, הסטרימינגי) הגיע, ואיך תכניות כיום עשויות להיות בעלות עיצובים ונראות הפקה קולנועית מנצנצת לחלוטין עם אפקטים מהמעלה הראשונה. למרות שאיננה ממצה את הפוטנציאל שלה בשלב זה, ובסיטואציות מסויימות אף משעממת, אבודים בחלל בכל זאת בכלליות מרעננת ומהנה. עונתה השניה עשויה להיות ממכרת הרבה יותר אם הסדרה פחות אפלולית ורצינית, ובעיקר אם תגביר את רמת המורכבות עלילתית, והעומק של דמויותיה והאינטרקציה בינהן – היסודות כבר מונחים.