איך נפרדים משתי דמויות קולנועיות שמלוות אותנו במשך 17, עוד מכשהיינו בני נוער צעירים ביותר? מדמויות שהפיחו חיים בדמויות מצויירות השוכנות בזכרון שלנו כמעט מאז שאנחנו מסוגלים לזכור? שני אייקונים שהחלו את דרכם על המסך הגדול ב-2000 עם אקס-מן, סרט שזעזע את כל עולמי במובנים הכי מעוררי השראה שיש, והחל את תקופת התחייה של גיבורי-העל בקולנוע. שני טיפוסים עם אישיות כל כך מורכבת, היסטוריה מתוסבכת עוד יותר, וכוחות בלתי ייאמנים. כוחות שתמיד נראו לנו כאינסופיים, אבל מסתבר ששום דבר הוא לא לנצח. איך נפרדים מגיבורי הילדות האלו? לוגאן דרש מכולנו לתת את התשובה, והוא הלך עם אכזריות הפרידה הזו על כל הקופה. הקופה המדורגת R כלומר.
ג׳יימס מנגולד, שביים גם את החלק השני בטרילוגית וולברין, מציב אותנו בעתיד מיני-אפוקליפטי, עם נגיעות של מקס הזועם: כביש הזעם, כשמבחינת המוטאנטים הסוף הכי מר שלכל אורך הדרך חששו ממנו התגשם. האקשן מוקפד, ומרשים בריאליסטיות ובאינטנסיביות שלו. בשלב מסויים האלימות מתחילה לחזור על עצמה בלופים במקום להיבנות לקראת קליימקס, זאת באשמת הנרטיב המונוטוני. סצנת הפתיחה הברוטאלית מיד זועקת לכל המעריצים שאיחלו במשך כל כך הרבה זמן לקבל סרט וולברין "כמו שצריך", גדוש באלימות דורסנית ודם: קחו בחשבון שלא יהיו פה הנחות, אבל גם אין לנו זמן להסברים. לוגאן לא דואג לפרטים הקטנים, ולרובו אפילו לא לפרטים הגדולים. אנחנו בהחלט מכירים את לוגאן וצ׳ארלס מספיק טוב כדי לדעת למה הם מיואשים כל כך. אנחנו גם יודעים שיקירנו המוטאנטים אף פעם לא התברכו במזל טוב. אבל איך אפשר לסיים סאגה כל כך ארוכה ומפותלת בטון עד כדי כך אפל ומרושע, בלי שלפחות נדע איך הגענו לנקודה הזו, המנוגדת בתכלית לסיום האידילי של העתיד שהיה?
אז וולברין המזדקן, צ׳ארלס הלא יציב ו-X-23 המופלאה יוצאים ל-road trip, שמתכתב מאוד יפה עם סרט המקורות של וולברין, בנסיון להוביל את הילדה למקום מקלט בטוח ולהצילה מידי הגופים האנטי-מוטאנטים שאנחנו מורגלים להימצאם. יו ג׳קמן ופטריק סטיוארט כאמור חוזרים לגלם את וולברין וצ׳ארלס אקסבייר במסע האחרון שלהם, ושניהם מביאים את כל מה שיש להם לתת, עד הסוף. מערכת היחסים שלהם תמיד היתה מיוחדת, ולוגאן (הדמות והסרט) אוחז בה היטב, במיוחד בזכות ההופעות העוצמתיות והמרגשות. דרך האהבה, ההקרבה והדאגה של לוגאן לצ׳ארלס, אנחנו כל הזמן זוכרים מי הוא באמת, עמוק בתוך החיה הפצועה. ואף רגע אקס-מני לא התעלה על הרגע הנצחי בו צ׳ארלס ואריק נפרדים בלחיצת יד בעתיד שבסוף לא היה בעתיד שהיה, עד הרגע המצמרר בו לוגאן כאילו התחנן בפני העולם שצ׳ארלס לפחות יחיה עוד רגע כדי שיבהיר לו שלא הוא היה זה שרצח אותו.
דפני קין היא ליהוק מהפנט שמביא במדוייק לחיים את לורה, חצי שכפול וחצי בתו של לוגאן, במלוא הפורענות הוולברינית שבלתי ניתן לעצור, פלוס הדכאון הקיומי. וכמובן שהקשר שלהם מדגיש עוד יותר את הצד האנושי והאוהב של לוגאן. בזמן המועט שנותר להם יחד, הוא מנסה לחנך את לורה, והרגע המרגש ביותר, והוולבריני ביותר עבור שניהם, הוא בו הוא מסביר לה שלעולם לא יהיה לה קל לחיות עם עצמה. לוגאן הרי מנסה להימנע מכל אינטרקציה אנושית אפשרית, כי מה שמלווה אותו כל חייו הוא הזכרון והאשמה של מה קורה לסובבים אותו, גם לטובים וגם לרעים. כך גורל המשפחה הלבבית שאירחה את השלישייה היה ידוע מראש.
כבר מנקודת המוצא, הקו המנחה את לוגאן הוא אותו הקו של האנטי-גיבור המובהק: לוגאן רק רוצה שיעזבו אותו לבדו, וזה תמיד מסתיים בניגוד לרצונו. בדרך הארוכה שלו, אפילו הוא בעצמו ניסה למצוא את עצמו, כשלאורך השנים ניסה בכל אמצעיו לחקור ולגלות על העבר שלו. עכשיו העבר הזה חוזר לתקוף אותו עם טפרי אדנמטיום ו-CGI מוצלח, והוא זה שכצפוי מביא למפלתו הסופית. כואב לראות את וולברין זקן, עצוב לראות אותו מתאמץ להלחם בכמה בריוני רחוב סוג ב׳, אבל לפחות כל פעם שהוא מרכיב משקפיים משעשעת מחדש. בהקשר הזה יש לציין שזהו אחד מסרטי גיבורי-העל הכי פחות משעשעים שהגיעו אל המסך הגדול בעשור האחרון, וכובד הטון שלו הוא מוחלט.
הבעיה האמיתית של לוגאן דווקא נעוצה במהות של קו עלילתו של צ׳ארלס. דרכו של אקסבייר כשלה (כפי שפעם אחר פעם מגניטו הזהיר אותו לאורך השנים), המוטאנטים נעלמו מהעולם (על-ידי הסבר לא מספק) והוא נשאר רק עם שברון לב ומוח לוקה במחלה ניוונית. אך איך זה תואם לדמותו של צ׳ארלס, שאנחנו מכירים כל כך טוב ומטיימליינים שונים כבר כמעט שני עשורים, להשאר בחיים כסכנה ממשית לאינספור אנשים סביבו, כשהוא בכל רגע נתון עלול לאבד שליטה על כוחותיו? אותו צ׳ארלס שתלמידיו המוטאנטים תמיד סיכנו ואף הקריבו את חייהם בזה אחר זו לטובת הכלל? אינהרנטית, קו העלילה הזה לא אמור להחזיק מים, ובניגוד לפרידה הפיוטית מלוגאן, לא רק צ׳ארלס נרצח פה, אלא מורשת הדמות שלו. לעומת זאת, הסיקוונס בקזינו שמציג לראווה את יכולות המוח האקסביירי במלוא תפארתן, ומה שהוא היה יכול להשיג באמצעותן לו רק היה בוחר בדרך פחות ישרה, מקנה לו נקודות זכות משמעותיות בחזרה. אנחנו סוף סוף זוכים לראות כיצד במחשבה אחת צ׳ארלס מסוגל להרוג מאות אנשים, ולמרות המוטאנטים הרבים שאיבד, הוא סירב ללכת בדרך הזו. מצד שלישי, האם לוגאן רומז לנו שצ׳ארלס טעה, ושהאנושיות המופלאה הזו לא משתלמת?
חטא נוסף שלוגאן חוזר עליו הוא זה מהעתיד שהיה, בו מגניטו זרק לאוויר בחוסר משמעות שאמה פרוסט, באנשי ועוד מתו. פשוט ככה. הפעם אנחנו שומעים על הטרגדיה בה צ׳ארלס גרם למוות של כמה חברי אקס-מן בדרך אגב מתסכית ברדיו, ואפילו לא יודעים את מי צ׳ארלס בדיוק הרג. למרות שסביר להניח שהבחירה הזו לא מגיעה ממקום מזלזל, זה משאיר תהיות באוויר ומנתק רגשית. אפילו שאנחנו נמצאים בסרט סולו של וולברין, זה עדיין היקום של האקס-מן, והקישור היה צריך להיות הדוק ומכבד יותר. אגב העתיד שהיה, לוגאן מתחבר אליו גם ביכולתו של וולברין (ושל X-23) לשרוד את רגעי ההתקף של צ׳ארלס, כפי שהיה היחיד שמוחו יכל לשרוד את המסע בזמן מידיה של קיטי פרייד.
בתחילת הסרט חשבתי שירחיבו משמעותית יותר את הקו של וולברין נהג הלימוזינה. רציתי לראות יותר איך דרך ההתבוננות ממושב הנהג לעבר המושב האחורי הוא חווה שוב ושוב את אמריקה על כל פניה, כפי שחווה במשך עשורים כל כך רבים – כגוף זר, באופן מילולי. זה היה נסיון כל כך יפה וכל כך מבוזבז בו זמנית, שמהר מדי קפץ לעולם הזקנה החולני וגרוטסקי של צ׳ארלס האומלל וקאליבן התלוש. מצד שני, כך תמיד היו חייו של וולברין, ולמען האמת של כל חבריו המוטאנטים – חסרי איזון, חסרי שלווה, וכל נסיון לחפש את אלו נגמר מהר מדי, ובאופן אכזרי מדי. הפעם בזכות הצלחת דדפול ודירוג ה-R שלו – אכזרי כפי שמעולם לא ראינו בפרנצ׳ייז.
מהבחינה הזו, לוגאן תפש את המהות המוטאנטית יותר מכל סרט אקס-מן אחר. הוא אפילו קורץ לנו עם רגעי-מטא קסומים של חוברות קומיקס ממשיות של האקס-מן. אבל מה הוא כן איבד? את אותה המהות האקס-מנית שלמרות הכל, לא מאבדת תקווה. X-23 וחבריה הצעירים אמנם המשיכו לרוץ ביערות קדימה לעבר אופק אולי טוב יותר, אבל תחושת חוסר התקווה המוחצת בכל רגע בסרט, כולל בסיום הזה בו לורה למעשה לא קוברת רק את לוגאן, אלא גם את האקס-מן כולם כשהופכת את הצלב ל-X, מעפילה על לוגאן כולו.
תגובות
