מלך האריות הוא הקורבן האחרון של דיסני, שבשנים האחרונות במקום ליצור חומרים חדשים ומקוריים נמצאת במרתון עיבודים מחדש של יצירות האנימציה הקלאסיות שלה. החידוש העיקרי עליו דיסני נשענת בעיבוד הנוכחי הוא המעבר מאנימציה מצויירת לאנימציית CGI, אבל האם זה מספיק כדי לעורר מחדש את הקסם של גרסת המקור משנת 1994?
לצערי הרב, המעבר ל-CGI לא רק שאיננו מספיק בפני עצמו, אלא הוא גם עושה יותר נזק מתועלת לסרט. העיבוד הנוכחי החליט לשים לעצמו כמטרה להיראות כמה שיותר ריאליסטי. המשמעות היא שאמנם מצד אחד כל החיות והרקעים נראים אמיתיים מאוד, אך מצד שני זה משפיע לרעה על הדמויות – לדוגמה, אין להן כמעט הבעות פנים. אילו זה היה סרט טבע של נשיונל גיאוגרפיק זה היה הגיוני בהחלט כי הרי אריה אינו מסוגל לחייך, אבל לא באנו לכאן כדי לצפות בסרט דוקומנטרי אלא ביצירה עם עלילה ונפשות פועלות. דוגמה נוספת ובולטת לעין היא שכאשר מופיעה יותר מפרט אחד של אותה חיה על המסך, בין אם מדובר בגורי אריות, לביאות או צבועים, הסיכוי שתוכלו לזהות את הדמות המרכזית ביניהן הוא נמוך וזה מתסכל.
התוצאה של הגישה הזו היא קושי עצום להתחבר אל הדמויות המופיעות בו. קשה מאוד לחוש אמפתיה כלפי דמות שאינכם יכולים להבין עד הסוף מה היא חשה בכל שלב ושלב בסרט. הצופים נאלצים לפרש בעצמם את המצב הרגשי של הדמויות על פי הסיטואציה והדיבוב, ועבור אלה שאינם מכירים את המקור זה עלול להיות מתיש. הפנים הנוקשות של כל הנפשות הפועלות מפריעים מאוד להאנשה שלהן, מה שמקשה על היכולת להזדהות איתן. מלך האריות מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מקשה גם על היכולת בכלל להבחין מי עושה מה כאשר יש מספר מרובה של חיות מאותו סוג על המסך ברגע נתון. זה בולט מאוד בסצינת המרדף של הצבועים אחרי סימבה ונלה ומאוחר יותר גם בסצינה בה הלביאות מצטרפות לסימבה בקרב האחרון נגד סקאר על צוק התקווה.
בעיה נוספת של המעבר ל-CGI היא שימוש מוגזם בצבעים קודרים לאורך רוב הסרט. לא ברור האם זה נועד כדי לקרוץ לקהל הבוגר יותר שהיה ילד ב-1994 או כחלק מהגישה הריאליסטית שננקטה, אבל התוצאה היא שהצבעוניות והחינניות שאפיינו את הסרט המקורי פשוט נעלמו מהמסך. אני חושב שהרגעים היחידים בהם התפעלתי ממה שראיתי היו בשיר הפתיחה וכאשר הג'ונגל של טימון ופומבה הוצג במבט-על במלוא הדרו על המסך.
מבחינה עלילתית, מלך האריות הולך בעקבות שורשיו בצורה עקבית. עד כמה עקבית? ממש ברמה של שחזור שוט אחרי שוט. יש כאלה שיגידו שזה הדבר הנכון לעשות, אך אינני אחד מהם. נכון, בעניין של חידושים בעלילה צריך להיות זהירים – אם מוסיפים יותר מדי אז דברים מאבדים מיקוד כמו עם השינויים בדמות של יסמין באלאדין, אבל אם עושים זאת נכון אפשר להפיק משהו ראוי ומעניין כמו העיבוד מחדש של היפה והחיה עם אמה ווטסון. הבעיה עם מלך האריות היא שדיסני ניסו ללכת איתו על בטוח, ולמעט רמז קטן כיצד סקאר קיבל את הצלקת המפורסמת שלו אין פה שום דבר חידוש משמעותי. אלא אם סופרים את העובדה שטימון ופומבה בגרסה זו אינם צמד של מנודים חברתית אלא חלק מקהילת חיות שלמה, מה שלדעתי מוציא חלק מהייחודיות של שתי הדמויות הללו ואינו תורם דבר לעלילה.
עוד בנוגע לחידושים – אמנם יש שיר אחד חדש כאשר סימבה ונלה חוזרים לצוק התקווה, אבל הוא קצרצר וקל מאוד לפספס אותו. בנוסף, משום מה החליטו שזה רעיון טוב לקצר את השיר של סקאר ולגרום לו להישמע יותר כמו נאום בחירות. חבל.
מילה טובה צריך להגיד על סת' רוגן (מסיבת נקניקיות), שמדבב את פומבה בעיבוד הנוכחי. הדיבוב של רוגן מצליח, על אף הקשיים שנערמים על ידי ה-CGI, לייצר דמות קומית, מצחיקה ומלאת חן. הלוואי ושאר המדבבים גם היו מצליחים ליצור אפקט דומה בתפקידיהם, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד.
דיסני חשבו שהטכנולוגיה המודרנית היא זו שתעזור להחזיר את מלך האריות אל הכס, אבל בפועל זה בדיוק מה שגורם למפלתו ושואב ממנו כל טיפת חיים בשילוב עם פחד מצמית מלסטות מהתסריט אפילו בציפורן. באמת שהתקשיתי למצוא בו נקודות חיוביות להתלהב מהן. בקיצור, עשו לעצמכם טובה והישארו עם סרט האנימציה המקורי משנות ה-90.
תגובות
