Let’s Go Eevee – נוסטלגיה מהילדות שעושה קאמבק

חזרנו לחפש בהתלהבות פוקימונים בשיחים ולהילחם בצוות רוקט עם Let's Go Eevee, אך האם הגיימרים הזקנים יותר שבינינו ירגישו לגמרי בבית איתו?

בתור יליד שנות ה-90, פוקימון קיבל נתח מכובד מהילדות שלי: החל מסדרת האנימציה ששודרה בערוץ הילדים ועד לאיסוף קלפים ובובות של פוקימונים, אבל כמובן שפשוט אי אפשר לשכוח את המשחקים עצמם. בהתחלה הייתי חורש אותם על גיימבוי של חבר ואחר כך באמצעים שהם דרך לא-דרך, וגם בבגרותי מדי פעם הייתי נזכר במשחקים הללו ומתחיל הכל מהתחלה עד לשעות הקטנות של הלילה. לכן, כאשר הוכרזו המשחקים החדשים של פוקימון לנינטנדו סוויץ’, Let’s Go Eevee ו-Let’s Go Pikachu, לא יכולתי שלא להתרגש.

בגדול, שני המשחקים החדשים הללו של המותג פוקימון חוזרים למקורות של אחד המשחקים הראשונים לגיימבוי, Pokemon Yellow, אך בגרסה מודרנית שמתאימה לימינו. לפרוטוקול, שיחקתי בעותק של Let’s Go Eevee כאשר ההבדל העיקרי בינו ל-Let’s Go Pikachu הוא זהות הפוקימון הראשון שתקבלו במשחק.

כבר במבט ראשון רואים הבדל של שמיים וארץ בין משחקי הגיימבוי הנוסטלגיים לבין העיבוד המודרני לסוויץ’. הצבעוניות והגרפיקה התלת-מימדית של Let’s Go Eevee שבו את ליבי כבר מהדקה הראשונה. זה באמת כיף לראות כיצד המשחק המיושן שנחרש במשך שעות רבות מקבל עדנה מחודשת עם מראה מרענן. גם שובן של המנגינות המוכרות עשו את שלהן כדי לשאוב אותי עמוק עוד יותר, משחקות היטב עם קלף הנוסטלגיה.

עד מהרה יצאתי לדרך עם שותפי החדש איבי במסע להיות הפוקימון מאסטר הבא. לשמחתי גיליתי שניתן כבר בשלב מוקדם לתפוס את הפוקימונים האהובים עלי, צ’רמנדר, סקווירטל ופיקאצ’ו. לגבי פיקאצ’ו באמת הופתעתי לגלות שאפשר לתפוס אותו, שכן בדרך כלל כל הרעיון בגרסאות מרובות הוא ההגבלה לפוקימון מרכזי אחד בכל גרסה כדי לעודד שחקנים לסחור ביניהם או לקנות את הגרסאות האחרות. בדיעבד בדיקה מעמיקה באינטרנט גילתה כי אכן ישנם כמה פוקימונים שקיימים בגרסה אחת אך לא בשניה, אך מדובר בפחות בולטים שביניהם ולכן זה כנראה לא יפריע לכם אלא אם תשאפו באמת לתפוס את כולם.

ואם כבר דיברנו על לתפוס פוקימונים, בואו נדבר רגע על איך הפיצ’ר הזה עובד בפועל. בניגוד למשחקים הישנים בהם כדי לתפוס פוקימון נאלצתם להילחם בו ולהשאיר לו טיפת חיים בשביל שלא יתפגר לכם ויעלם, Let’s Go Eevee משנה את הגישה הזו לחלוטין. מעתה כדי לתפוס פוקימון תצטרכו רק להניף את ה-Joy Con לכיוון המסך בתזמון המתאים ולהחזיק אצבעות. בעיני, יש למערכת זו יתרון וחיסרון – מצד אחד אין יותר צורך לשמור בכיס פוקימונים ברמות שונות כדי להימנע מלחסל את המטרה במכה אחת, אך מצד שני אחרי מספיק זמן הפעולה הזו הופכת למונוטונית ומשעממת ותצטרכו לעשות אותה הרבה כדי שהפוקימונים שלכם יצברו ניסיון ויתחזקו.

לראשונה, לפחות למיטב ידיעתי, משחק של פוקימון מציע מצב שיתוף-פעולה בין שני שחקנים. טוב, זה לא בדיוק שיתוף פעולה אלא יותר לכיוון של שחקן אחד מוביל והשני רץ אחריו ותלוי בו. כן, זה נשמע בדיוק כמו ניסיון לשחק עם חבר במשחקי סוניק הישנים כאשר טיילס מזדנב אחריך (Pun intended). השחקן השני רק עוקב אחרי הראשון ואינו יכול לבצע שום אינטראקציה עם הסביבה. תרומתו העיקרית היא בקרבות, אז יזומנו שני פוקימונים במקביל לשדה הקרב.

אבל מעבר לפונקציונליות המוגבלת של מצב שיתוף הפעולה, צורת המשחק הזו יוצרת בעיה גדולה יותר בעיני – הוא הופך את המשחק לקל בצורה מוגזמת. הסיבה לכך היא שהקרבות נגד מאמנים אחרים הופכים להיות קרב של 2 נגד 1. Let’s Go Eevee אינו עושה שום מאמץ כדי להתאים את רמת הקושי למספר השחקנים, מה שהופך את הקרבות לבלתי מאתגרים. רוצים לרוץ מהר על הקרבות מבלי להתאמץ? תזמינו חבר הביתה לשחק איתכם.

Let's Go Eevee

הרושם שנוצר הוא ש-Let’s Go Eevee עושה מאמץ אדיר כדי להיות כמה שיותר ידידותי למשתמש, גיימרים ולא גיימרים כאחד. זה לא בהכרח רע – יש כל מיני פיצ’רים חמודים להחריד סביב האפשרות לפנק את איבי/פיקאצ’ו כאוות נפשכם והיריב המושבע שמוצג בתחילת המשחק (כן, זה שהיינו ממציאים לו שמות בזויים) הפך לידידותי מאוד, לפעמים אפילו יותר מדי כשהוא לדוגמה דוחף לשחקן פוקדורים במתנה.

למען הסר ספק, על אף רמת הקושי הקלה יחסית תצטרכו לשריין שעות רבות מזמנכם על מנת לגמור אותו בצורה יסודית. בסך הכל מדובר במשחק כיפי וצבעוני שנהניתי ממנו, אבל יכול להיות שמנקודת מבטי כגיימר מזדקן חלק כלשהו מהאתגר שגלום במשחקי הפוקימון של פעם קצת הלך לאיבוד בתהליך.

תגובות

במאמר זה

נגישות