זמן רב חיכינו למחזמר הוליוודי אולד-סקול (לפחות חלקנו חיכינו לו), והנה דמיאן שאזל הרים את כפפת המשי והביא את לה לה לנד, ספק חגיגה אגדתית של הז׳אנר, ספק ביקורתיות פוסט מודרניסטית מפונקת, ואולי פה, על אף איכויותיו הרבות, מתחילה הבעיה.
לא שסרט (או כל יצירה) מחוייב להמנע ממהות דואלית, שכן רק השנה יצא יחי הקיסר! של האחים כהן, שמתכתב באותה נימה נוסטלגית עם הוליווד הקלאסית, אך בו בעת בוחן אותה בביקורתיות הלועגת לקיקיוניות החיים, המסר השזור בכל סרטיהם של הכהנים האדירים. אם כך, הבעיה היא האיזון, או חוסר האיזון במקרה המדובר, שנובע מבניית סיפור לא יציבה. מיה וסבסטיאן הם אמה סטון וראיין גוסלינג, שני שחקנים פופולאריים ונחשקים במציאות, אך דמויותיהם נמצאות רק בתחילת דרכן, בעודם כל אחד מנסה להגשים את החלום הלוס אנג׳לסי שלו. היא שואפת לככב על המסך הגדול, הוא רוצה להיות הבעלים של מועדון ג׳אז, מהסוג שכמעט ונעלם מהעולם (אבל לא מניו יורק… הוא יכול פשוט לעבור לניו יורק…). נשמע כמו סיפור קטן, כמו לא מעטים וטובים מהז׳אנר, במיוחד אם מתייחסים למטריות שרבורג המופתי של ז׳אק דמי, אז איך הוא הצליח להסתבך, ולשנות את סגנונו כמה וכמה פעמים במהלכו?
הכימיה בין סטון לגוסלינג היא המשענת הקסומה של הסרט, שבדיעבד מזכירה יותר מכל המחוות והרפרנסים, ואלו שם בשפע, את הכימיה בין השחקנים והשחקניות המובילים של אותם המיוסיקלים, שהסרט עצמו נשען עליהם. זאת בדגש על הכימיה, שבאמת זמן רב לא נראתה כמוה על המסך, ולא על יכולתיו וכישוריו הרלוונטים של כל אחד מהם בנפרד. אלו לוקים בחסר, ומובילים לתמיהה – האם כישורי שירה מינימליים הם לא הכרח בסיסי בכדי לככב במחזמר גדול? החסך מורגש בעיקר אצל סטון כשמסתובב דיבור כי תקבל לפחות מועמדות לאוסקר על תפקידה, ואמנם לא חסרים רגעים בהם כרגיל כיף לצפות בה ואפילו גוון קול השירה שלה מקסים למדי, אך סטון לא למדה להחזיק תו, ובטח שלא מצטיינת בריקוד. אז נותרנו עם שוטים ארוכים בהם השניים מרקדים בצעדים מאוד בסיסיים ואיטיים, ואנחנו אמורים לצפות בפליאה (מסתבר שזה עבד עבור רבים. אולי הסטנדרטים ירדו השנה פלאים? תודה על זה, 2016.).
שאזל, בסך הכל בן 31, פרץ לתודעה ב-2014 עם וויפלאש המפתיע, סרט מוסיקלי עם גיבור לא מתפשר נוסף, שביים וכתב וזכה לאינספור שבחים, מועמדויות ופרסים, כולל חמש מועמדויות לאוסקר. כמו בוויפלאש, שאזל מציב שוב נכון את הגיבורים שלו בעלי החלום המגובש בעולם, שעל אף קסמי המוסיקה שעוטפים אותו, הוא עולם ריאליסטי בו תמיד נאלצים להתפשר, ומשהו אחד תמיד יבוא על חשבון דבר אחר. הוא מכניס אותם לשוטים ארוכים ומורכבים, מלאי חן קולנועי, על רקע לוס אנג׳לס עצומת המימדים. שאזל מצא בדיוק את נקודות התצפית היפות של העיר שבחלקיה הרבים רחוקה מלהקסים ויזואלית, אלו בהן ניתן להשקיף לעבר הגבעות, לרקע האורות הנוצצים מרחוק. זוהי השפה המשמעותית הזכירה מהסרט, שאמורה לשבות את צופיו, אך כל כמה זמן, ללא חוקיות, אחידות או הצדקה בנייתית, הסרט משתנה לחלוטין, ותוקע את השחקנים בעולם הארוך והממושך של הקלוז-אפים, כאילו להגיד כמה הם בודדים בעולם למרות הכל. האמירה הזו לא מחזיקה הרבה, כמו גם אחידות הסיפור כולו, כשמכסים אותה הפערים הלא מסודרים המתקיימים גם במישור סגנונות המסרים, גם במישור סגנונות הנרטיב וגם בזה של הסגנונות הויזואליים.
מוסיקת הסרט נכתבה על-ידי ג׳סטין הורוויץ, שהיה חבר ללימודים של שאזל בהרווארד, וקטעי הפסנתר של סבסטיאן מנוגנים על-ידיו. לא מדובר במוסיקה פורצת גבולות, או גרנדיוזית וקליטה במיוחד, אבל ברגעיה הטובים היא מרגשת בנלהבות המעורבבת במלנכוליה, ומכניסה אותנו הישר לעולם ההתאהבות של מיה וסבסטיאן. הורוויץ פותח את הפסקול בשיר המשלב בין היומיומיות של Howdy Neighbor, של ג׳ודי גארלנד ב-Summer Stock לכיפיות המקהלתית הצבעונית של We Go Together בגריז, עם קריצה עכשווית נחוצה. פתיחה כל כך מלהיבה ומבטיחה, שמקשה עוד יותר להבין בחירות רבות ממערכתו השניה וכמה הוא התפזר רחוק משם.
מזג האוויר השמשי של לוס אנג׳לס נשאר כאספקט היציב והרציף היחיד של לה לה לנד, לצד חלומותיהם של מיה וסבסטיאן, שזוהי בהחלט חוזקתו העוצמתית של הסרט. רק אלו המתמידים ביותר והעובדים הכי קשה, מבלי לאפשר לעצמם לסטות לזמן ממושך מדי מדרכם, הם אלו המגיעים להישגים משמעותיים בשואוביז. אך גם עם המסר הזה התסריט של שאזל נקלע לצרה. בניגוד מוחלט לוויפלאש, שם נכנסנו עמוק לתודעתו האובססיבית הפרועה של הגיבור (יש לזכור שמיילס טלר הוא שחקן מוכשר בפני עצמו), שני גיבורנו הפעם עסוקים יותר במרמורם וכאבם על מצבם, מאשר בהתעסקות האקטיבית האינטנסיבית שהתחוללה במקבילה בוויפלאש. הכאב הפוסט מודרני הזה הופך ללא מובן במיוחד, כשסבסטיאן מגיע להישגי ענק בתחום שתואם לו רק ב-98 אחוז, בהתעלמות מוחלטת שזה לא מונע ממנו לרגע להגשים את חלום מועדון הג׳אז במקביל, או אפילו מסייע לו בכך. אבל הסרט לרגע לא מבקר את גיבוריו, או אפילו חוקר אותם ואת המניעים שלהם באמת (מיה היא כמה דמויות בו זמנית), אלא רק מריע להם.
לקראת הסיום של לה לה לנד כשרונות הבימוי של שאזל מתפרצים בחגיגה מרגשת גדולה, בהתכתבות עם הסיקוונס האייקוני של ג׳ין קלי בשיר אשיר בגשם, לו התלוותה מגדולות הרקדניות של הוליווד, סיד צ׳אריס. מצד אחד, היה זה בהחלט רגע קולנועי צובט, על הפערים בין מה היה יכול להיות לבין מה שבסוף היה לנו בחיים, ומהצד השני זה הוכיח בדיוק את הפער בין מה לה לה לנד היה יכול להיות, לבין מה שבסוף היה. וזה אמנם ללא ספק מבדר ויוצא דופן, אך לא מספיק קרוב לקלאסיקות נצחיות כמו שיר אשיר בגשם.
תגובות
במאמר זה
