קינג ארתור – מרגיש יותר כמו ליצן החצר

העיבוד הקולנועי של גאי ריצ'י לאגדה המוכרת של המלך ארתור מתחיל בצורה מרעננת, אבל איפשהו באמצע הופך לצעקני מדי עם עריכה מהירה ואפקטים מוגזמים

סיפורו של המלך ארתור הוא אולי הסיפור המפורסם ביותר שיצא מאנגליה. האגדה על האיש שנלקח כשהיה ילד, חזר לממלכה והוציא את החרב האגדית אקסליבר מהסלע וחזר כדי לאחד את הממלכה זכה לעשרות עיבודים ספרותיים, טלוויזיוניים, וגם כמובן  בקולנוע. העיבוד הקולנועי המשמעותי האחרון של הבמאי אנטואן פוקואה (יום אימונים מסוכן) יצא ב-2004 ונכשל בקופות. כעת, 13 שנים אחרי, הסיפור האפי זוכה לגרסה חדשה בשם קינג ארתור, כשהפעם מתיישב על כיסא הבמאי אחד מהבמאים האהובים והמסוגננים בהוליווד, גאי ריצ'י (סנאץ', שם קוד מ.ל.א.ך, לוק סטוק ושני קנים מעשנים).

ראשית כל, אציין שאם אתם לא מכירים את הסיפור המקורי זה יעבוד לטובתכם. התסריט שכתב ריצ'י יחד עם ג'ובי הרולד וליונל ויגראם הוא עיבוד שונה לחלוטין מהמוכר, שמשלב הרבה אלמנטים שמתאימים יותר לסיפור של רובין הוד, למרות שאקסליבר והאבירים נוכחים כאן.

בעיבוד הזה, אותר (אריק באנה, סטארטרק), אביו של ארתור (צ'ארלי האנם, ילדי האנרכיה), נרצח מול עיניו וארתור מובל למקום בטוח. דודו של ארתור, וורטיגן (ג'וד לאו, הכישרון של מר ריפלי), תופס את מקומו ומשתלט על הממלכה אך נבואה מספרת כי יום אחד יורש העצר המקורי יחזור, יוציא את החרב מהסלע וישוב לכס המלכות. ארתור, אשר גדל בבית בושת ומתפרנס מגניבות ופשעים קטנים, מגיע בטעות לעיר ומושך את החרב, מה שמעורר כוחות אדירים של דודו נגדו אך גם לא מעט תקווה אצל אנשים שרואים בו הסיכוי האחרון של אנגליה להתאחד ומצטרפים אליו.

אחד הדברים הראשונים שבולטים בקינג ארתור הוא ההשקעה העצומה בהפקה, כמות האפקטים ורמת הדיוק בפרטים הקטנים נותנים לסרט להיראות טוב מאוד מבחוץ אך כשמורידים את הקליפות מגלים סרט שמתחיל לא רע, אך ככל שהוא מתקדם הופך לבעייתי יותר ויותר.

חלקו הראשון של הסרט הוא מצוין, למרות שימוש מוגזם בפנטזיה וכשפים. אנחנו מכירים את ארתור תחילה בלונדוניום ועם מונטאז' מבריק שמראה לנו איך אותו ילד גדל אנחנו מבינים שזה לא בדיוק סיפור הילדות שהכרנו מסרטים קודמים. חלק גדול מהסרט מתרחש בלונדוניום, שם הסרט הוא הרבה יותר פשע מפנטזיה וכידוע, זהו מגרשו הביתי של ריצ'י שעושה בחלק הזה עבודה פנטסטית.

הבמאי הבריטי מביא לסרט את הסגנון הייחודי שלו  ואת המהירות הגבוהה המאפיינת את סרטיו – שוטים קצרים הערוכים בקצב מהיר, מוזיקה מהירה, אקשן ללא הפסקה, הטכניקה הייחודית להעברת סיפור וכמובן הסלו-מושן המפורסם שלו נותנים טאץ' ייחודי ובעיקר חותמת יצרתית של במאי שנדמה שהלך לפרויקט כזה בעיקר בשביל הכסף.

אני לא ממש הכרתי את האנם עד התפקיד הזה אך מאוד התרשמתי ממנו. ארתור שנכתב לו הוא קצת יותר בוטה, שחצן ומאוד גברי כלפי חוץ אך גם רגיש ושבור מבפנים. זה לא עיצוב הדמות הכי מקורי, אבל עם המון כריזמה וקסם אישי האנם מצליח להעביר אותו אל המסך בצורה טובה. הבעיה היא שהשינוי שהדמות שלו עוברת הוא מאוד מאולץ ולא משכנע.

ווורטיגרן של לאו כתוב בצורה הרבה יותר מעניינת, מצד אחד חכמה וחדה אך מצד שני שיכורה מכוח ולכוח, לאו מתפקד נהדר ויודע לזוז על הסקאלה של מלך מפחיד וחכם ועד לפסיכופת מוחלט בצורה מרשימה. שאר הקאסט כאן ברובו עושה עבודה די גנרית אך שני השחקנים הראשיים כן מצליחים לעשות משהו מעניין.

הבעיות מתחילות להיות מהותיות בחלק השני של קינג ארתור, כשהסרט הופך מסרט פשע לסרט פנטזיה. ריצ'י לא רק הולך לאיבוד מבחינת קצב ועלילה אלא גם מתחיל לעשות שימוש מוגזם וצעקני במוזיקה ועריכה מהירה במטרה להציל כמה מהסצנות. התוצאה היא סצנות אקשן מאוד מבולגנות ורועשות. נראה שיש כאן פאניקה שהקהל יאבד סבלנות מהר, מה שגורם לכל סצנת אקשן להיות פחות אפקטיבית מקודמה. התוצאות היא סצנות מבולגנות שמלוות בפסקול מפוצץ שהופך את הסרט למעט מעייף. ה-20 דקות האחרונות של הסרט פשוט רעות: לא רק שהסצנות שם נראות רע (הקטע עם הנחש הוא אחד הדברים הכי נוראיים שראיתי השנה בקולנוע), אלא גם מרגישות מאוד מאולצות ודחוסות. הסוף של הסרט בעיניי זוועתי והורס מאוד את החוויה הכללית של הסרט שהתחילה לא רע.

לסיכום, קינג ארתור הוא ממש לא בגדר חובת צפייה. מצד אחד הוא מרענן, בוטה יותר מקודמיו ומציג גרסה די מעניינת של הסיפור, אך מצד שני מלא בבעיות, שנובעות מכך שריצ'י כנראה פשוט לא מתאים לביים סרטי פנטזיה.

תגובות

במאמר זה

נגישות