ליגת הצדק – נכשל לחקות את מארוול, שוכח להיות דיסי

ליגת הצדק הוא אמנם סרט מהנה, אבל מבהיר בחוסר טעם מה קורה כשדיסי מפסיקים להיות נאמנים לעצמם ומנסים להיות כמו המתחרה הגדולה מארוול

אחרי ציפייה בינלאומית היסטרית והיסטורית להגעתה של ליגת הצדק למסך הגדול בפעם הראשונה, הסרט בכיכובם של גיבוריהעל האייקונים נוחת בשנה שתיחשב כאחת השנים המוצלחות ביותר של הז׳אנר. לפחות עד עכשיו.

כידוע, לא במאי אחד עומד מאחורי ליגת הצדק: לאחר הטרגדיה המשפחתית של זאק סניידר, שנאלץ לנטוש את הפרוייקט, וורנר ודיסי הכניסו לעניינים את ג׳וס ווידון, האיש שהביא לנו את הנוקמים (אבל גם את הנוקמים: עידן אולטרון). זו כמובן הבעיה הפונדמנטלית ביותר של הסרט. ביחס לזה ששני יוצרים שונים עם סגנונות מאוד שונים ביימו אותו – האחידות שלו לא קורסת לחלוטין, אבל הטון ורמת הרצינות משתנים מסצנה לסצנה בצורה שמקשה על ריכוז נרטיבי, ופוסלת התגבשות מעמיקה יותר של גיבורי-העל.

זהירות, הספויילרים מתחילים עכשיו:

 

הבעיה האקוטית יותר של ליגת הצדק היא שמשתמע ממנה כי דיסי ויתרו על נאמנות לעצמם, והכניסו את כל הדברים הלא נכונים במקום. ליגת הצדק הופך את זה ליותר מדי טבעי להצהיר שהוא נראה כמו חיקוי בעייתי ומבולגן של מה שמארוול בונים במשך כמעט עשור. הראיה מרכזית: נבלהעל של הסרט, סטפנוולף, עוסק במהלך הסרט בחיפוש אחר קופסאותהאם (שנוצרו במקור הקומיקסי עלידי ג׳ק קירבי האגדי) המהוות מקור כוח של החרבת עולמותכאילו היה תאנוס שצד אחר אבני האינסוף. לתזכורת, מארוול בילו ביצירת 18(!) סרטים שקודמים וקשורים באופן ישיר או עקיף לנוקמים: מלחמת האינסוף, שייצא בשנה הבאה, ויביא סוף סוף את תאנוס והאבנים במלוא תפארתם. דיסי יצרו עד כה ארבעה, מתוכם שלושה סרטים בלבד רלוונטים לענייננו בכל מקרה.

סטפנוולף כמובן משמש פה ככוחעל שנועד לאחד בין הגיבורים, ולא להיות מוקד עניין רב בפני עצמו. במקרה הזה (בניגוד לסרטי קומיקס רבים וגם מארווליסטים אחרים) הבחירה מובנת, מאחר והיו הרבה דמויות ואינטרקציות חדשות להציג. אבל זה לא מצדיק את כיעור ה-CGI ממנו סטפנוולף נברא, לא את הדיאלוגים הבלתיזכירים שלו ולא את חוסר האימה בכל רגע של הופעתו. הנבל היה אפקטיבי משמעותית יותר אם קירן היינדס, שעומד מאחורי הופעת לכידת התנועה, היה מופיע במראה האנושי שלו, עם חיזוק צדדי בלבד של איפור ומיחשוב.

אז בעקבות האסון העולמי שבהתהוות, וונדר וומן (גל גדות כמובן) ובאטמן (בן אפלק חסר האנרגיה, שממשיך או לא ממשיך עם היקום הקולנועי הזה) מתאחדים ומאחדים כדי להציל את מגוון תושבי כדה״א. לשם כך הסרט מבזבז מערכה וחצי שלו במטר אקסופוזיציות שבקושי מתחברות. ווידון רק לפני חמש שנים הצליח בהצגת דמויות השזורה לאורכי הנרטיב של הנוקמים, והיה מצער לגלות כמה ליגת הצדק בקושי מרמז על יכולתו המוכחת של התסריטאיבמאי (שקיבל באופן רשמי קרדיט כתיבה במקרה הזה, ובמלים אחרותהוא כתב לפחות כ-33% מהתסריט).

זה מתחיל כבר עם כניסתה של דיאנה לסרט בסיקוונס פלאשפורוורד אקשני לא רלוונטי, שמה שייזכר ממנו היא שורת הדיאלוג המופרכת ״I’m a believer״, ושלא היה בו כלום לעומת הצגתה האנטלגנטית והכל כך קולנועית של הבלאק ווידואו בנוקמים, בסצנה הידועה על כסא החקירות (סצנה שטייקה ווייטיטי הדהד אותה מופלא בתור: ראגנארוק). בימים הטובים של ווידוןכל מה שהיינו צריכים לדעת כדי להבין מי זה הוקאיי למשל היה לשמוע אותו אומר לנטשה ״את ואני זוכרים את בודפשט מאוד שונה״. אקספוזציהצ׳ק. מה באמת קרה בבודפשט? בכלל לא משנה. והמשפט הזה עוד נאמר רק בשלהי הקרב הסופי של הסרט. אין זכר לרגעים כאלו בליגת הצדק.

בין הגיבורים החדשים נקודת האור האמיתית היה הפלאש המרענן ומוקף הברקיםהמסחררים של עזרא מילר, שדווקא נראה כי זוכה לביקורות מאוד מעורבות. מילר היחיד שהצליח להנחית את כל הבדיחות שניתנו לו, ולהתחבב כדמות טובת הלב המוחלטת שהיא בארי אלן (על אף שכן, הוא לגמרי הספיידרמן של קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים). סייבורג של ריי פישר היה יציב (לפחות עד שהוא צעק ״בו יה!״ כשמלאכת הפלתו של סטפנוולף הסתיימה, כן, זה קרה), ואקוומן של ג׳ייסון מומואה לא הזיז הרבה לאף כיוון, אבל לפחות הביא את הנוכחות המהפנטת הנחוצה. ההצלחה האמיתית של ליגת הצדק היא בכך שהגיבורים מעוררים עניין לצפות בהם עוד בהמשך.

ויש כמובן גם את סופרמן שחוזר. המיסתורין האמיתי סביב הסרט היה לגבי דרך חזרתו של קאל אל מהמתים. בהתעלמות מוחלטת מהאבנים הזזות בסיומו של באטמן נגד סופרמן, חברי הליגה הם אלו שמחזירים את קלארק, באופן דומה ללותר שהחייה אז את זוד. במקרה הקודם זה נגמר בדומסדיי שנראה כמו מאשאפ של צבי הנינג׳ה והביוב בו הם חיים, במקרה הפעם מדובר בהפקתפוסט המעוותת את פניו המפוסלים של הנרי קאוויל. רבות דובר על השפם של קאוויל שהיה צריך להעלים ב-CGI יקר במיוחד, ולצערי הדבר ניכר מאוד, והופך את דמותו לזרה. הרגע היפה ביותר הקשור בסופרמן היה בתחילת הסרט, בהצצה קצרצרה לכתבה בעיתון שהכותרת שלה תוהה לאן הלכו סופרמן, דייוויד בואי ופרינס (שני אמני הענק שנפטרו ב-2016) בעזיבתם מהעולם. אם רק היינו מקבלים עוד מקוריות מרגשת שכזו, הכל היה נראה אחרת. עוד מרגש היה כמה דגש הסרט שם בכוחו המוחץ של סופרמן, ששאר הגיבורים אבודים בלעדיו.

הרצון של ברוס בהקמתו לתחייה של קלארק הובילה למריבה (או יותר נכון, למספר חילופי דברים בודדים) בין דיאנה, שמפחדת בתמימות מטכנולוגיה, לברוס בעל החזון הפיוצ׳ריסטי, אלה סטיב רוג׳רס וטוני סטארק. זה שוב מחזיר לנקודה שאי אפשר ליצור דינמיקות זהות לאלו שנבנו כל כך מהודק במשך הרבה מאוד זמן, והזירוז של דיסי בכל הקמת העולם הזה פוגמת גם בנסיון המעניין הזה (שהסרט אפילו לא טורח לשוב לדבר עליו, ולסגור אותו איכשהו). עיסוק שעבד טוב בפיתוח הדמות של ברוס, היתה המודעות העצמית שלו לחוסר כוחותהעל ולכביכולנחיתות שיש לו לעומת חבריו לליגה.

ליגת הצדק מכריז בפנינו מדי כמה סצנות שהעולם עומד להגיע לסיומו כפי שהכרנו אותו, אבל חוזר להתמקד שוב ושוב רק במשפחה רנדומלית אחת שנמצאת בסכנה, באיזור שנראה כמו ה״סוקוביה״ של דיסי. הפגיעות האמיתית של העולם נעדרת מהסרט, שעלילתו האקסטרהברורה גם כך לא מציבה הרבה על כף המאזניים, ובהתאםהקרב הקליימקסי מול סטפנוולף נערך באיזו מערת CGI זניחה. בסופו של הקרבהנבל מוצא את מותו באופן שמזכיר במדוייק את סיומו העגום של סקאר במלך האריות, וכך מזכיר את הפער בין יצירת מופת קלאסית לסרט מפוספס כמעט לחלוטין.

ובכל זאת, כל זה לא בא להגיד שאין סיכוי להנות מליגת הצדק. הסרט מציע אפקטים ברמה שלא עומדת בשורה קרובה לזו של בלייד ראנר 2049יצירה מרהיבה שהאחים וורנר הוציאו רק לא מזמן. אבל למרות זאת, בין קטעי אקשן יש כאלו שמגשימים את מלוא הכיף בלצפות בחברי ליגת הצדק פועלים יחדיו, ולמרות כל הכאוס המתוארהצפייה בסרט רצה במהירות ובקלילות. התקווה שלי היא שדיסי יתחילו פחות לשאול את עצמם מה עובד בסרטי מארוול, ויותר לשאול את עצמם מה עבד בטרילוגית האביר האפל של כריסטופר נולאן. עד אזתור: ראגנארוק מחכה לכם הסופ״ש בבתי הקולנוע.


Did You Geek out Today?

  • חולצת ליגת הצדק
  • חולצת ליגת הצדק
  • ארנקים ליגת הצדק
  • לוח שנה ליגת הצדק 2018

    תגובות

    במאמר זה

    נגישות