ג’וקר – הקלף הקולנועי המנצח של דיסי

ג'וקר של חואקין פיניקס וטוד פיליפס הואיצירת מופת עם מושקעת ובעלת מסר חברתי, שקיבלה את שלל הפרסים והשבחים שלה בזכות ולא בחסד

ג'וקר

על אף שבתפיסה של חלק גדול מהקהל סרטי DC אינם טובים כמו אלה של מארוול, עדיין הראשונה מצליחה מדי פעם להפתיע לטובה. לפעמים כל מה שדרוש כדי לחזור אל קדמת הבמה הוא יהלום אחד מלוטש, יצירה שתהיה כה שונה עד שבלתי אפשרי להתעלם ממנה. הסרט ג’וקר עונה בדיוק להגדרה הזו.

ג’וקר מגולל את סיפור הרקע מאחורי האנטגוניסט הפסיכופת שכולנו מכירים מהמותג של באטמן, רק שהוא עושה את זה באופן שונה ממה שראינו בעבר. ארתור פלק, בגילומו של השחקן חואקין פיניקס, הוא ליצן כושל שסובל ממחלת נפש וחולם על קריירה כסטנדאפיסט מצליח בעודו תקוע בדירה קטנה ומוזנחת עם אמו החולה. הסרט עוקב אחרי ההתדרדרות הנפשית שלו צעד אחרי צעד בטרנספורמציה שלו לפושע המסוכן ביותר בעיר גות’הם.

בכנות, אחרי שצפיתי בסרט לקח לי הרבה מאוד זמן לעכל את מה שראיתי ולמצוא את המלים הנכונות להביע איתן את החוויה. הסיבה לכך היא שאין מדובר פה בעלילה סטנדרטית של טובים נגד רעים, שחור מול לבן או כל קלישאה בינארית אחרת. למען הסר ספק, אל תצפו לראות את סימן העטלף של באטמן בשמיים כי זה לא יקרה, והג’וקר לא נוצר בגלל נפילה לחבית חומצה וניתוחים שחזור פלסטיים מפוקפקים, אך כן ישנן מספר דמויות מוכרות מהעולם הזה שמופיעות בסרט. בקיצור, העלילה הרבה יותר מורכבת כאן.

תמונת הפתיחה היא שיש תסיסה כללית בעיר גות’הם לאור בעיות של עוני והזנחה. ג’וקר הוא סרט על אנשים שקופים, כאלה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליהם יותר מדי, למעט אולי אם צריך את הקול שלהם בקלפי. ארתור פלק הוא אחד מאותם שקופים, רק שאם הייתה להם שרשרת מזון פנימית הוא נמצא אי שם בתחתית הסולם הזה לאור בעיותיו הנפשיות והכספיות. אנו רואים לאורך הסרט איך הסביבה שלו על כל מעגליה מתעללת בו: החל מעוברי אורח שרואים בו טרף קל להוציא עליו את זעמם, כלה בקולגות שלועגים לו, ממשיך בדמויות המוערצות עליו ששוברות את ליבו ועד אפילו לאמו שיש לה אפס אמון ביכולות ובשאיפות של בנה. טוד פיליפס, במאי הסרט, מוצא את הדרכים הבוטות ביותר, ולפעמים אף מפתיעות, להביע את ההתעללות המתמשכת בארתור. אף נפש חיה אינה מנסה לעזור לו להתמודד עם ייסוריו. ארתור הופך להיות הסמל למצב המתדרדר של העיר וככל שהוא מתקדם באובדן שפיותו כך האנרכיה בעיר מתפשטת.

ג'וקרחואקין פיניקס הוא שחקן אבסולוטי. הוא נכנס בהצלחה לנעלי דמות מורכבת ומטרידה במידה שווה ומשקיע את כולו כדי להפיח בה חיים. ניתן להבחין לאורך התפתחות העלילה בטירוף ובתסכול שמצטברים מתחת לפני השטח, מבעבעים יותר ויותר ומאיימים לפרוץ החוצה. רואים זאת בהבעות הפנים שלו, שחיוך הג’וקר המוכר משתלטות עליהן ככל שמצבו הנפשי מתדרדר. ידידה שהלכתי איתה להקרנה ציינה שהצילום של הדמות יוצר אפקט בו העיניים של ארתור תמיד נוטות להחזיר אור, כאילו השיגעון מבצבץ מתוכן בכל עת, ובצפייה חוזרת בטריילרים אני מסכים עם הניתוח הזה בלב שלם. ההתמסרות של פיניקס לתפקיד היא חסרת תקדים ויש מצב שהוא הג’וקר הטוב ביותר שהגיע עד כה לקולנוע, אפילו יותר מהית’ לדג’ר ז”ל. בואו רק נקווה שהוא לא יגמור כמוהו.

במידה מסוימת מצאתי קצת קווי דמיון בין ג’וקר לבין מליפיסנט של אנג’לינה ג’ולי: שניהם מציגים אנטגוניסט ידוע באור אחר ושניהם מראים כיצד נעשה לאנטגוניסט עוול גדול שהופך אותו לאותה אישיות מרושעת, שהחברה אשמה וזה אינו אופיו הטבעי. בגדול, שני הסרטים טוענים שהאנטגוניסט הוא תוצר ההשלכות של מעשינו כלפיו כיחידים או כחברה. בעתיד הקרוב גם קרואלה דה-ויל בכיכובה של אמה סטון לטרנד ה”האנטגוניסטים שלא הובנו נכונה” ויהיה מעניין לראות כיצד ינסו לגרום לקהל לחוש חמלה כלפי אישה חמדנית וקרת לב שחוטפת כלבים דלמטים כדי ללבוש את עורם.

אין ספק כי ג’וקר קיבל בזכות ולא בחסד את הפרסים והשבחים הרבים בפסטיבל הסרטים ונציה ושההייפ העוצמתי שנוצר סביבו בעקבות כך אכן מוצדק. מדובר בסרט מתוחכם, מושקע בכל היבט ובעל מסר חברתי. חואקין פיניקס וטוד פיליפס ראויים לכל הפחות למועמדות באוסקר על תפקידיהם בסרט. אם עדיין לא השתכנעתם ששווה לראות אותו אז יאללה – תשריינו כרטיס כבר, גם ככה הוא יוצא צמוד לחופשת סוכות.

תגובות

במאמר זה

נגישות