ג'וג'ו ראביט – מדגדג בדיוק איפה שכואב

אז היות וזו פעם ראשונה שאני כותבת ביקורת סרטים, אל תצפו לקרוא כאן על אלמנטים אומנותיים וטרמינולוגיה קולנועית מקצועית, אלא יותר על החוויה הרגשית האישית שלי מהסרט ג׳וג׳ו ראביט, והרי זה בעצם מהות הביקור בקולנוע לא? לחוות את הסרט במלוא תפארתו, על המסך הגדול כפי שהתכוון המשורר. לייצר חוויה רגשית ייחודית ויוצאת דופן, ובזה אני יכולה להגיד בפה מלא, שג׳וג׳ו ראביט בהחלט מצטיין ומתעלה על הציפיות.

אם כבר מדברים על ציפיות, אפשר להגיד שהגעתי לקולנוע באותו ערב חפה מהן. כשהחבר איתו הלכתי לסרט קבע בלי להתייעץ איתי יותר מדי, שלסרט הזה אנו הולכים, לא התווכחתי ולא פקפקתי בבחירתו, בכל זאת מדובר באדם שמבין קולנוע טוב מה הוא.

כפועל יוצא מהאמון הזה, גם לא בדקתי על מה הסרט, ולא ראיתי טריילר. כזו אני, ספונטנית, חובבת הפתעות והולכת על הקצה. מקסימום אופתע לטובה. ובמקרה הרע – ביליתי ערב בחברת חבר אהוב.

כך שלא ידעתי למה לצפות, ולמען האמת, גם לו הייתי קוראת תקציר או רואה קדימון, זה כנראה לא היה די כדי להכין אותי לשעתיים הבאות שהיו מלאות פליאה, צחוק, הפתעה והמון רגש. אני חושבת שזו המעלה העיקרית של הסרט הזה – אין דרך להסביר את עלילתו מבלי לספיילר, אין דרך באמת להבין במה מדובר עד שלא חווים אותו. ולכן הקדמתי וכתבתי שאני מתכוונת לכתוב כאן על החוויה הרגשית שלי ממנו.

מה אפשר לחדש לגביי מלחמת העולם והשואה? כמה אפשר כבר להציג זווית רעננה לגביי גרמניה הנאצית ושואת היהודים? מה עוד אפשר להגיד שלא נאמר? ג׳וג׳ו ראביט הוכיח לי חד משמעית, שגם במקום כזה יש עוד מרחב לצחוק, להומור, לנונסנס. לזווית ילדית של עיניים טריות וחדשות, והסתכלות שהיא משהו בין סרקזם, לתמימות ילדותית.

כבר נעשו סרטים ברוח הומוריסטית על השואה, כמו ״החיים יפים״ המופלא, שבזמנו ריגש אותי, נגע לליבי והותיר רושם רב ונעליים לא קטנות למלא. אבל ג׳וג׳ו ראביט לא נמצא בכלל באותה קטגוריה, על אף היותו דרמה קומית. הוא מהלך על התפרים הדקיקים שבין עלבון ציני להומור בריא, שבין מציאות קיימת לבדיה מוחלטת, ומציג את גרמניה הנאצית דרך מספר נקודות מבט כשהעיקרית היא של ילד דחוי שרק רוצה להשתייך לאנשהו, גם אם זה למפלגה שעיקר מהותה הוא רצח עם.

עלילת הסרט מתמקדת בג׳וג׳ו, ילד גרמני בן 10, שפסגת שאיפותיו היא להיות נאצי טוב (אוקסימורון מסוים), לרצות את הפיהרר שלו, ולהוכיח את נאמנותו למפלגה הנאצית ולהיטלר. ג׳וג׳ו בעל עולם פנימי עשיר, נוירוטי, דאגן, חולם בהקיץ והישות הקרובה אליו ביותר היא חבר דמיוני שהוא למעשה לא אחר מאדולף היטלר. יש לו אמא יפהפייה ומצחיקה במיוחד, אותה משחקת סקרלט ג׳והנסן ואף מועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט.

אני חושבת שדרך ההסתכלות הילדותית הזו על הרצון הבוער הזה להרגיש שייך, עליה ביססו יוצרי הסרט את כל עמוד השדרה של העלילה. הדבר מייצר אצל הצופה ספקטרום רגשות רחב שנע בין כעס להבנה והזדהות. והמנהיגים שהנהיגו דאז את העם הגרמני, שיחקו בדיוק על הכפתורים הללו, גם על נפשות בוגרות, קל וחומר על נפשות ילדיות רכות ונוחות להשפעה.

האמפתיה שמתעוררת בצופה לנוכח התשוקה העזה הזו להיות חלק ממועדון מסוים, להרגיש ראוי, להרגיש שקיבלת ולידציה ליכולותיך ע״י איזה אב מנוכר ומרוחק, מפקד נערץ, בני גילך, ו״אחים גדולים״ שכאלו, הם הגורמים העיקריים המניעים את הדמות הראשית שלנו, והם מה שהופכים אותו מילד גרמני תמים, לנאצי בפוטנציה שלא באמת מבין מה המשמעות של הדברים.

המשחק הזה בכאילו, שמשחקים הילדים סביבו, זוכים לגיבוי וחיזוק ע״י המבוגרים, שמוצגים גם הם במידה מסוימת של גיחוך וגרוטסקיות, ואתה מבין – כל הדברים הללו שנאמרו לאנשים פשוטים מן השורה, כל השקרים, ההמצאות, הסיפורים, כל האגדות שבהן יש את ה״איש הרע״ היו דברים שבאמת קרו. מוצגים באור סרקסטי וציני, לועג ומגחך, מוגזם וקיצוני – אך יש בהם מן האמת.

ואז אתה שואל את עצמך – האם זה מנחם אותי או מרגיז? וזו אחת הגדולות של הסרט הזה. איזשהו חוסר אונים שתוקף אותך כשאתה עומד פנים מול פנים עם האמיתות הללו שקרו באמת. ולא יכול שלא להנהן בהבנה. של כל הצדדים בסיפור. יש כאן נרטיב, שעל אף היותו לא חדשני במיוחד, הוא עובד כל כך יפה בזכות הדמויות הססגוניות. הבדיחות הפנימיות, ההומור המטופש לעיתים, והתחושה שמדובר בהרפתקה אחת גדולה שתבוא על סיומה בשלום.אבל הסרט הזה, מצחיק ככל שיהיה, מציג גם את המציאות הקשה כפי שהייתה. ורגעי השבר בו שוברים את הלב לא פחות. וזה מה שהופך אותו לעגול כל כך ושלם. היכולת לעבור מנעד רגשי כזה שבין הצחוק הפרוע לדמעה שזולגת בעצב, והקבלה הזו שכך הם החיים.

הרגעים האהובים עליי בסרט הם של ג׳וג׳ו עם אמא שלו, כשהיא לוקחת את הילד שלה, הנוירוטי, הרציני, הדאגן. החולם בהקיץ, ומשתעשעת איתו בעולמות של דמיון, מחזירה אותו לילד שחסר לה. המתוק, התמים. וברגעים שהוא מתמסר, וגם אנחנו הצופים, אנחנו כולנו יוצאים יחד מהדלת להרפתקה, כילד גרמני שובב ונטול דאגות, והאמא הפרועה, המצחיקה והיפה שלו.

יצאתי מהסרט המומה, מרוגשת מאוד, בתחושה עמוקה שכנראה ראיתי את הסרט הטוב ביותר שאראה השנה, בעולם שבו אין הרבה רעיונות מקוריים, ובעיקר בנושא שנאמר בו ולגביו כל כך הרבה, נכתבו עליו אינסוף תסריטים והוא הוצג מכל כך הרבה זוויות ראייה, לראות ולחוות אותו מנקודת מבט שונה לחלוטין היה עבורי מתנה של ממש.

ברור לי שתהיינה ביקורות שליליות, וכמובן שתעלה השאלה המתבקשת – האם זה נושא שיש בו מקום לדבר בהומור, האם להציג את היטלר כחבר דמיוני מכבד את זכר המלחמה והשואה? ואני אומרת – לפעמים הנגיעה באצבעות מדגדגות במקום כל כך כואב, זה כל מה שצריך כדי להקל על הכאב.

תגובות