ג'רוזלם (Jeruzalem) הוא מסוג הסרטים שמעלה תהיות רבות אחרי הצפייה בו, תהיות כמו: לשם מה הסרט הזה נוצר? מה הייתה הפואנטה? מדוע השחקנים הסכימו להשתתף בו? וכו'. אני לא יודעת על מה חשבו כל המעורבים בדבר כשיצרו את התועבה הזאת. בעצם, אני לא יודעת האם הם בכלל חשבו.
הפתיחה של ג'רוזלם מציגה לנו נבואת זעם אפוקליפטית מצוצה מהאצבע (איך אפשר אחרת) אודות חורבן מתקרב. כדי להדגיש את העניין, מצרפים לנו מספר דימויים ממהומות שונות ואלימות ולא שוכחים לתת כבוד גם לקיצונים התורנים בעולם – דאעש. לפי דברי הפתיחה, כל המלחמות וחוסר היכולת להגיע לשלום הם אלו שיביאו לסופנו. ואיפה הסוף הזה יתרחש? בירושלים, כמובן. ירושלים, מסתבר, משמשת כאחד השערים לגיהנום. ואתם יודעים למה? כי יש בה יהודים וערבים שלא מסתדרים ביניהם. אח, המסרים הפוליטיים החבויים, מה היינו עושים בלעדיכם? בכל מקרה, אי אפשר רק לדבר, צריך גם להראות. אז לאחר שאנחנו בקושי חמש דקות לתוך הסרט, כבר מראים לנו מקרה שהתרחש בירושלים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ובו קומץ אנשי דת תפסו אשה שהיא בעצם זומבי מכונף (wtf?!), ירו בה ובכך מנעו את האפוקליפסה. השבח לאל. ולאקדחים (גירוש שדים? אנחנו מתקדמים מידי בשביל החרא הזה). לכן, כבר בהתחלה אנחנו נחשפים אל המפלצת (יעני Z זה זומבי. גאוני…) ולעזאזל עם אפקט המתח, ההשהיה וכל האפקטים השימושיים האחרים שהבמאים היו יכולים לדעת עליהם אם רק היו מגיעים לשיעור אחד או שניים על היצ'קוק בלימודי קולנוע.
במעבר חד להווה בארצות הברית, שם שרה פולמן (דניאל ג'יידלין) היהודייה בת ה-24 מקבלת מאביה Smart Glass ומתלהבת מהם בזמן שמתארגנת לקראת הנסיעה שלה ושל חברתה רייצ'ל קליין (יעל גרובגלס) לעיר החטאים, הלוא היא תל אביב. במעבר חד ובלי שום סיבה נראית לעין, שרה נזכרת שהיא צריכה להיפרד מהחדר הקריפי במרתף עם נרות הזיכרון ועשרות התמונות של אחיה המת. אז היא מחזיקה את התמונה שלו בדרמטיות, בוכה קצת בשירותים ומיד חוזרת להיות שמחה וחייכנית כשעולה עם רייצ'ל על הטיסה לארץ הקודש. בטיסה הבנות פוגשות בחור חתיך בשם קווין ריד (יון תומרקין) שלאף אחד – כולל לקווין עצמו – לא ברור מהיכן הוא ("אה… מפה ומשם") ויש לו אובססיה מוזרה לזומבים (כמה נוח). ובעוד שהתכנון המקורי של הבנות היה לנסוע לתל אביב, שרה מפתחת חיבה עזה – ואי אפשר להאשים אותה – לישבן של קווין ומשכנעת את רייצ'ל לנסוע אחריו לירושלים מבלי להבין שהיא נגררת אחריו להרפתקה הרסנית במיוחד.
נשמע נחמד, נכון? בתיאוריה. בפועל, ג'רוזלם נותן לנו כמעט שעה (מתוך שעה וחצי) של מאורעות משמימים כשאנחנו עוקבים אחרי החבורה בעוד הם נהנים את עצמם לדעת בירושלים, מתחברים עם החבר'ה המקומיים (ערבים, לא יהודים, חלילה) ומתמסטלים בלי חשבון. בסוף גם יש פלישת זומבים מכונפים.
והזומבים – היכן הם?
ראיתי מספיק זומבים בחיי כדי לדעת שאין להם כנפיים, הם לא יכולים לעוף ובקושי לרוץ הם מסוגלים. זומבים, ברוב המקרים, מנופפים בידיהם לכל הכיוונים ואוכלים את כל מי שהם יכולים לתפוס. חוץ מזה, הם דיי חסרי תועלת. אז מכאן ועד להחליט שהם אלו שיביאו עלינו את סוף העולם זה מעט מוגזם. הבעיה הנוספת שלי עם הזומבים (מלבד העובדה שאלו הם היצורים העל-טבעיים הכי משעממים ביקום), היא העובדה שאנחנו כבר יודעים למה לצפות, כי כבר ראינו איך אחד כזה נראה כבר בתחילת הסרט. אז אנחנו יודעים שיהיו זומבים, יודעים איך הם נראים ומה הם עושים ומה בדיוק נשאר להם? רק לחכות לרגע הלא-מותח-בעליל שבו הם יופיעו. ואנחנו מחכים ומחכים… שעה שלמה. ובסופו של דבר? ההופעה שלהם לא מרשימה בכלל.
טובים השניים מן האחד
אומרים ששני מוחות טובים מאחד. ובכן, לא במקרה של הסרט ג'רוזלם. זה נכון שפה זה לא הוליווד, אבל אני רוצה להאמין שהיה ביכולתם של האחים פז (מתים לרגע) לגייס אדם אחד או שניים נוספים על מנת שיחלקו איתם את העול והם לא ייאלצו להיות הבמאים, התסריטאים והמפיקים גם יחד. מצד שני, בישראל נהג כמו ישראלי ותחסוך כל אגורה. מצד שלישי, אני לא רוצה לרמוז שמדובר פה במגלומניה ובצורך אובססיבי לעשות הכל לבד, מבלי לקבל ביקורת בונה מבחוץ. ביקורת כמו – התסריט הזה גרוע. בבקשה אל תהפכו אותו לסרט. אבל כנראה לא היה ליואב ודורון פז המסכנים על מי לסמוך וממי לקבל חוות דעת, אז הם המשיכו עם הפרויקט בכל הכוח. וזה מה שקיבלנו.
ומה קיבלנו בדיוק? אני אגיד לכם מה – סרט שבו יון תומרקין נאלץ לדבר באנגלית עם מבטא ישראלי כבד במקום לעשות את הבחירה הפשוטה והמתבקשת ביותר ולהפוך אותו לבחור ישראלי שהבנות נשבות בקסמיו מסיבה זו אחרת. ככה לפחות הוא לא היה צריך להתאמץ עם המבטא במשך שעה וחצי.
ואיך אפשר בלי הסכסוך?
ג'רוזלם מנסה להעביר מסר של שלום: אם לא תשימו את כל הוויכוחים בצד ותחיו זה לצד זה בשלום – יאכלו אתכם זומבים. רק שהוא בוחר להעביר זאת בדרך הגרועה ביותר שאפשר. הוא מעמיד בפנינו שני מחנות – האחד של חיילי צה"ל הלא נחמדים (בלשון המעטה) ומולו המחנה המוסלמי שוחר השלום, המזמין והמסביר פנים ובכך פותח שתי חזיתות. מה שמפתיע אותי, זוהי דווקא העובדה ששתי הבנות היהודיות הכשרות נשארות באכסניה הערבית מבלי להניד עפעף. ואם זה לא מספיק, רייצ'ל אפילו מפתחת רומן קצר עם מדריך התיירים המוסלמי הליברלי שלהם ששותה ומעשן ("כל אחד מתחשבן בפני אללה"). בנוסף לכך, ההתלהבות מהאכסניה שכוחת האל ומהפאב המוזנח שיש בו בקושי קומץ מבלים היא מוגזמת עד לא הגיונית. אבל כבר הבנו שהיגיון זה לא הצד החזק של הסרט.
במהלך הסרט אנחנו עדים למספר מפגשים לא נעימים בין הערבים שוחרי השלום לבין חיילי צה"ל, עם הרובים הגדולים והמבטים הלא נחמדים שלהם. מעבר לכך, התחושה המתקבלת בצפייה בסרט היא שירושלים זוהי רק העיר של הערבים, הם אלו שמכירים אותה לעומק על כל הרחובות, הסמטאות והמעברים והיהודים הם רק פולשים שאינם יודעים דבר.
בסופו של דבר, מתקבל הרושם שמדובר בסרט של סטודנטים בשנה א', שקצת, איך נאמר בעדינות – עפו על עצמם – והפריזו ביכולות שלהם. ההמלצה שלי לאחים פז היקרים – תצברו עוד קצת קילומטרז' לפני שאתם מנסים את ידכם בהפקה מהסוג הזה.
