איו (IO) – האפוקליפסה מעולם לא הייתה משעממת יותר

מונולוגים מתפלספים שמשתלטים על כל חלקה טובה בסרט יחד עם שחקנים שרק רוצים כבר לחזור הביתה עם הצ'ק הופכים את "איו" למשעמם ולמיותר. זהירות: ספוילרים

איו

יש אינספור סוגים של סרטים אפוקליפטים – זומבים, התפרצות מגיפות, אסונות טבע, מלחמה גרעינית, פלישת חייזרים ועוד המון. בדרך כלל קשה מאוד להפוך סרט מהז’אנר הזה למשעמם בגלל שתמיד יש בו תמות של מסע והישרדות, אבל איכשהו הסרט איו רושם מצליח לרשום לעצמו הישג בלתי מחמיא במיוחד – הוא אחד מסרטי האפוקליפסה המשעממים ביותר שנתקלתי בהם עד היום.

עלילת איו מתרחשת לאחר שהאנושות בורחת מכדור הארץ לאור העובדה שהאוויר בו הפך להיות בלתי ראוי לנשימה, וכתוצאה מכך כל החיים בו חדלו מלהתקיים. בעוד רוב בני האדם כבר עברו להתגורר במושבה בחלל ששמה זהה לשם הסרט, המדענית הצעירה סם וולדן (מרגרט קוואלי) מחליטה להישאר מאחור בתקווה שהמחקר שלה יצליח להפיח חיים חדשים בכוכב הגוסס.

מנקודה זו הביקורת כוללת ספויילרים, לכן המשך הקריאה הוא על אחריותכם בלבד!

ההתחלה של איו נראית מבטיחה – אנו מתוודעים לעלילת המסגרת על רקע החלליות שנמלטות מכדור הארץ ולאחר מכן רואים איך סם סורקת איזורים נידחים בעיר נטושה בחיפוש אחר צורות חיים חדשות שאולי הצליחו להסתגל לאוויר הרעיל. אנו עדים גם לאופן בו סם הצליחה לשרוד ולכלכל את עצמה בסביבה העוינת הזו, כמו כן לומדים את החוקים החדשים לפיהם עובד העולם כעת.

איו מכיל תמה משמעותית של בדידות. בכל זאת, קשה למצוא קצת חברה אנושית בתור אישה שגרה לבד על הר בכוכב נטוש. מאחר ואין כל כך עם מי לדבר במצב כזה, הטקסטים מועברים בעיקר ב-Voice Over – של המחשבות של סם, של הקראת מיילים שהיא מקבלת מחבר שנמצא כבר במושבה, קטעי ארכיון מוקלטים וכ’ו.

קיוויתי מאוד שהתמה הזו תמשיך להתפתח כדי להראות את ההתמודדות של סם עם הבדידות והתסכול שהולכים וחונקים אותה לאט-לאט, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. בערך 15 דקות אל תוך הסרט וגבר זר  בשם מיכה (אנתוני מאקי, פאלקון מסרטי הנוקמים) כבר נוחת, תרתי משמע, על מפתן דלתה ומשנה את כל הדינמיקה של הסרט. משנה אותה לרעה.

מנקודה זו והלאה, איו הופך לרצף של מונולוגים פילוסופיים בלתי נגמרים על כל נושא שרק אפשר לחשוב עליו: על ביולוגיה, על מיתולוגיה יוונית, על אובדן, על החיים בתקופה בה כדור הארץ היה עדיין יכול לתמוך בחיים ועוד. איפשהו ברקע השניים גם אמורים להתכונן למסע כדי להגיע לחללית האחרונה שממריאה אל הכוכב, אבל משום מה זה התסריט נותן לפרט הקטן הזה חשיבות משנית. במשך שני שליש מהסרט ההתקדמות העלילתית זוחלת, לפעמים אפילו אינה קיימת כלל, וזה פשוט מתסכל מאוד.

עוד בעיה רצינית ממנה הסרט סובל עמוקות הוא חוסר הרגש שלו. יכול להיות שלפחות חלק מהטקסט המשעמם היה עובר חלק יותר אילו היו מושקעים בו רגשות כלשהם, אך אל תצפו למצוא כאלה. שני השחקנים מדקלמים את השורות שלהם בחוסר רצון מופגן, כאילו הם רק מחכים שהחלטורה הזו תיגמר כדי שיוכלו סוף-סוף ללכת הביתה עם הצ’ק שהובטח להם. מרגישים זאת באופן בולט בנקודות בהן נעשה ניסיון לפלפל את העניינים באמצעות גילויים שונים בנוגע לסם, אבל לא רק שהם אינם מצליחים להמריא לשום מקום – הם אפילו אינם מצליחים להתניע.

פועל יוצא של הדיאלוגים והמונולוגים הבלתי נגמרים ונטולי הרגש הללו הוא שגם מבחינה ויזואלית לא קורה שום דבר. למעט בסצינות הראשונות, הסרט חוטא במינימליזם מוחלט. באותה מידה היה ניתן לקחת את התסריט של הסרט הזה ולעשות ממנו ספר מד”ב קצר או תסכית רדיו. מי שכתב את איו שכח את אחד הכללים החשובים ביותר בתסריטאות – הצופה מתיישב מול סרט בכוונה לראות משהו קורה על המסך ולא רק להקשיב.

איו זמין לצפייה בנטפליקס, אבל כנראה שלא הייתי ממליץ עליו אפילו לשונאים שלי. הוא פשוט בזבוז של שעה וחצי מזמנכם ומרגיש חסר חיים לא פחות מכדור הארץ בו עלילתו התקועה מתרחשת. אפילו קופסת הציפורים, שהיו לי לא מעט דברים שליליים להגיד עליו, עדיף על השיעמום הזה. ולמען הסר ספק, זו אינה מחמאה לאף אחד משני הסרטים.

תגובות

במאמר זה

נגישות