משפחת סופר-על 2 – סופר גם אחרי עשור וחצי

14 שנים אחרי הסרט הראשון, משפחת סופר על חוזרת אל חיינו, אחרי שכבר ראינו עשרות רבות של סרטי גיבורי על. האם המשפחה הראשונה של הז'אנר עדיין רלוונטית?

כשמשפחת סופר-על של פיקסאר יצא אי שם לפני 14 שנה, ב-2004 סרטי גיבורי על עוד לא היו עניין נפוץ כמו שהם עכשיו. 4 שנים שלמות לפני שהיקום הקולנועי של מארוול עלה למסכים, פיקסאר יצרו סרט סופר גיבורים מושלם כמעט, שכבר אז לקח את הז’אנר הקולנועי הזה, פירק אותו לגורמים והיה כמעט סרט מטא, כזה שבדרך כלל מגיע אחרי שהקהל כבר שבע לגמרי מהז’אנר.

היום, כשסרט ההמשך יוצא בהפרש כל כך גדול (ההפרש הכי גדול בין שני סרטים של פיקאסר, כשהקודם היה 13 השנים שעברו בין שני סרטי נמו), אין כבר חובב קולנוע שלא ראה כמה וכמה סרטי גיבורי על ומכיר כבר כמעט את כל השטיקים של הז’אנר. ולכן, באופן חכם, פיקסאר, או בעצם בראד בירד, הבמאי, יצרו סרט שכולו דיון בדמויות עצמן, במה שעובר עליהן ובחיי היומיום של להיות גיבורי על, כשהאקשן, שעדיין שם בכמויות, הוא בעיקר התירוץ לדיון בדמויות.

למרות ההפסקה הארוכה, משפחת סופר-על 2 ממשיך בדיוק באותה נקודה בה נגמר הסרט הראשון, בהפרש של שניות ממש. המשפחה כולה נלחמת בנבל החדש The Underminer, והקרב מולו זורע הרס עצום בכל העיר, שגם ככה שונאת ומפחדת מגיבורי-העל, והם נאלצים לחשוב על להפסיק להשתמש בכוחות-העל שלהם.

אל המשפחה פונה וינסטון דבור (בוב אודנקירק), מליונר שאביו מאוד תמך בעבר בסופר גיבורים, ויחד עם אחותו המדענית אוולין (קת’רין קיניר) הם מבטיחים למשפחה שבעזרתם הם יראו לעולם את חשיבותם של גיבורי-העל, ויצליחו להביא לשינוי החוקים שמגבילים את פעילותם. הטוויסט הצפוי הוא שהם רוצים שדווקא הלן/אלסטיק גירל (הולי האנטר) תעמוד בראש הקמפיין שלהם, מכיוון ששיטות הלחימה של בוב/מיסטר פאנטסטיק (קרייג טי. נלסון) זורעות הרס רב מדי, והוא זה שנאלץ הפעם להישאר בבית ולגדל את הילדים.

טוויסט די צפוי בתקופה הזו של תנועת ה-Metoo וכניסה של יותר ויותר דמויות נשיות ראשיות בסרטים, אבל כזה שפיקסאר מצליחים להוציא ממנו את המיטב, ולהפוך את הדמויות לעגולות מספיק כך שהקלישאה הזו על הגבר שנשאר בבית במקום האשה לא מרגישה קלישאתית כל כך. ההתמודדות העיקרית של בוב היא מול ג’ק-ג’ק, התינוק של המשפחה, שבדיוק ביום שבו הלן מתחילה במשימה החדשה שלה, מתחיל להפגין כוחות-על משוגעים ומגוונים במיוחד. גם ויולט, הבת הבכורה, מתמודדת עם בעיות טיפוסיות של מתבגרים, בעיקר בנים, ורק דאש, הבן האמצעי, כמעט ולא מקבל עלילה משלו והוא שם בעיקר בשביל הצחוקים.

למזלו הגדול של משפחת סופר-על 2, ודווקא בגלל שהוא נשען בעיקר על הדמויות והדיאלוגים ביניהם, השחקנים (וחייבים לתת קרדיט גם לאנימטורים של הדמויות) מספקים תצוגות משחק מושלמות של ממש. קת’רין קיניר היא אולי המצטיינת מכולם, ואוולין מרגישה כמעט כמו דמות בשר ודם, קשה לתאר עד כמה המשחק שלה מרגיש אנושי ואמיתי. נלסון, אודנקירק והאנטר עושים עבודה טובה לא פחות ומפיחים בדמויות שלהם חיים וקווי אופי שהאנימציה עוד לא מצליחה להעביר.

משפחת סופר-על 2 הוא סרט לא פחות טוב מהראשון, אבל הוא סובל בעיקר מתופעה מאוד נפוצה בשנים האחרונות, של סרטים ארוכים מדי. באורך של 2 דקות פחות משעתיים, יש פה כמה קטעים, בעיקר קטעי אקשן, שמרגישים ארוכים ונמתחים מדי. מכיון שהקטעים המעניינים באמת של הסרט הם דווקא הרגעים הקטנים יותר, בהם בוב מנסה לעזור לאחד הילדים שלו, או הלן מנסה להבין אם העבודה שווה את המרחק הזה מהמשפחה, הם הקטעים המעניינים יותר, האקשן פתאום מרגיש קצת מיותר. אם פיקסאר ובירד היו מקצרים את הסרט ב-15 עד 20 דקות, הם היו מקבלים סרט מהודק ומהנה הרבה יותר, בלי להפסיד יותר מדי. כמו שהוא, מדובר עדיין בחווית גיבורי-על כיפית במיוחד, גם בתקופתנו עמוסת הסרטים מהסוג הזה.

אגב, הסרט הקצר המקדים, Bao, מרתק ומהנה לא פחות, ובעיקר מעורר תיאבון. ראו הוזהרתם!

תגובות

במאמר זה

נגישות