מלון ארטמיס – אתם יכולים לדלג על לעשות בו צ׳ק אין

מלון ארטמיס החזיר את ג׳ודי פוסטר (שתיקת הכבשים, קונטקט) למסך הגדול לאחר חמש שנות העדרות, ואכן אחת השחקניות המובחרות של הוליווד היא אולי הסיבה הבלעדית לבדוק את המותחן הדיסטופי הזה, שלא לחלוטין קבע לעצמו ז׳אנר או טון.

המלון הוא למעשה בית חולים סודי לפושעים שמנהלת האחות ג׳ין תומאס (פוסטר), בעזרתו של יד ימינה אוורסט, כשמו כן הוא, המגולם על–ידי דייב בטיסטה (דראקס של שומרי הגלקסיה) המבדר. הרקע הוא אל. איי של העתיד הלא–רחוק, עמוסת מהומות, עשן, וכאוס מסוכן מוחלט השולט ברחובות. המלון א–לה–מלון קונטיננטל מג׳ון וויק, מתנהל על–פי רשימת חוקים שהאחות לא מוכנה לסטות מהם כבר למעלה מ-20 שנה, כמו איסור על הכנסת שוטרים, כדי למנוע מהמטופלים להרגיש לא בטוחים להגיע למקום, או פגיעה של אורחים באורחים האחרים. הסרט עוקב אחר יום במלון בו החוקים מתחילים לקרוס בזה אחר זה, והאחות, שסובלת מאגרופוביה חמורה (אולי הגיוני ביחס למה שקורה בעולם באותה תקופה), נאלצת להתמודד עם בחירות ותגליות לא פשוטות.

https://www.youtube.com/watch?v=4usdocoQUPA

זהו נסיון לקלוע בחדשנות להרבה דברים בו זמנית, שבמקביל בעיקר יוצר תחושה של סרטי אקשן ישנים בעלי עלילה פשטנית של סיפורי אשמה ונקמה. נראה שהסרט מלון ארטמיס היה צריך ללכת עד הסוף כ-B Movie, עם יותר בדיחות ואווירה יותר ייחודית, אך כפי שהוא כתוצרו המוגמר מותיר אותו בלימבו קולנועי בלי אופי ספציפי או משמעותי. אין בסרט סצנות אקשן מסעירות רבות בשביל שיעבוד כסרט פעולה כיפי, ואין בו דמויות מעניינות כדי לרתק את הקהל לסיפור עצמו, מלבד האחות בעלת החוקים הנוקשים והעוזר הבריון הרגיש שלה. בסופו של דבר, גם הצמד הזה מפוספס ולא מפותח מספיק. הדרך בה האירועים השונים של המלון משתלבים זה בזו היא מוגזמת מדי, אבל היה עדיף שתהיה מופרעת או מוזרה עוד יותר כדי שהסרט יעצב לעצמו מודעת עצמית מוחלטת שתהפוך אותו לסוג של סרט קאלט.

אורחי המלון מקבלים את שמות החדרים בהם הם שוהים ככינויים, בעוד החדרים נקראים על שם מקומות בעולם כמו ווייקיקי, ניס, אקפולקו וניאגרה – ניואנס מוצלח שמוסיף לבניית העולם. את האורחים בהתאמה מגלמים השחקנים סטרלינג קיי. בראון המצויין (הפנתר השחור, החיים עצמם), סופיה בוטלה (המומיה מהריבוט של המומיה מהשנה שעברה), צ׳ארלי דיי (סרטי פסיפיק רים, פילדלפיה זורחת) וג׳ף גולדבלום שלא צריך הצגה, אך לצערי זמן המסך שלו קצרצר. למרות שמרבית חברי הקאסט הם בעלי כשרון מוכח, הסרט לא בונה דמויות במידה שיוצרת כימיה מהותית או אכפתיות מהן ומגורלן. אין ממש מה שיחזיק את המתח בין הדמויות, והצפייה מלווה בחוסר עניין כללי לגבי ההשלכות של המאורעות המתוחים והאלימים.

בראון בולט בכריזמה והעומק שלו כשחקן, ומקבל את הרקע האיכותי יותר מבין האורחים, שתורם להזדהות איתו יחסית יותר. למרות כי ווייקיקי הוא פושע חסר מוסר, ניתן להבין את המצוקה שלו כשהוא מגיע לארטמיס פצוע, לאחר שוד שהסתבך, ויחד עם ״הונולולו״ (בריאן טיירי הנרי, אטלנטה), אחיו הבעייתי והפצוע אנושות. ווייקיקי והאחות משמשים כדמויות שצריכות להתנער מהעבר שלהן, ולדחוק את תחושות האשמה החוצה כדי להתקדם למקום טוב יותר בחיים, אך זה שוב רק רעיון מוצלח ומרגש יותר מהגשתו: מראה המציגה את קווי הדמיון בין שתי דמויות מאוד שונות.

לזכותו של הבמאי דרו פירס, שזוהי בכורת הבימוי שלו, הוא מצליח להעביר את תחושת הדוחק המתקיימת בכתלי המלון, כשבחוץ העולם סוער במערבולת כזו, עד כדי כך שכבר בטוח יותר להתנהל מול פושעים מסוכנים ולא אמינים בבניין אטום, מאשר לחפש צ׳אנס ברחוב. נסיונו הקדום של פירס כולל כתיבה–במשותף של איירון מן 3 ואת כתיבת הסיפור של משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים. השימוש המצויין ביותר שפירס עושה בערכי המד״ב הבודדים של סרטו, מתבטא בשיטות הרפואה המתקדמות, ועוד כמה טכנולוגיות בודדות השרויות ברחבי מסדרונות המלון. מצד אחד הן נראות מפותחות יותר ממה שאנחנו מכירים כיום – אך בתוך עולם הסרט מקבלות מראה עני, מיושן ומתפרק, בהתחשב המיני–אפוקליפסה שכנראה התרחשה בעולם, או לפחות בלוס אנג׳לס. זה גם עובד היטב שאנחנו לא באמת עוסקים במה שקרה לפרטי פרטים, כשהסרט כמעט ולא יוצא מתוך בניית עולם המלון הקטן ועתיר ההתרחשויות הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=S4ExcW_ia0Q

כמו סרטים רבים שקדמו לו השנה, מלון ארטמיס הוא רעיון מקורי יותר מאשר ביצוע מעניין. למרות שהצפיה בו בסך הכל מהירה וקלילה (וראוי לציין לטובה כי הסרט הוא באורך של 94 דקות קצרות בלבד), לא סביר שהסרט הנעדר מניצוץ המייחד אותו יסחוף אחריו קהל או עניין רב.

תגובות