אם כבר יצא לכם לשחק במשחק אחד או שניים של Double Fine, אתם כבר בטח מכירים את הסגנון הכל כך מזוהה איתם, של ביזאר קומי מסוגנן היטב. אחרי משחקים כמו Psychonauts, Costume Quest, Broken Age ו-Brutal Legends, החברה, שבראשה עומד טים שייפר האגדי, מפתח כמה ממשחקי ההרפתקאה הטובים ביותר של Lucasarts, הצליחה לפתח לעצמה סגנון מאוד מסויים שמזוהה איתה ושקנה לה מעריצים רבים. המשחק החדש שלהם, Headlander, ממשיך את המסורת הזו ומוסיף לה משחקיות ממכרת במיוחד, אם כי מעט רפטטיבית, ובאופן לא שכיח במשחקים שלהם, גם מאתגר ולא קל.
ב-Headlander אתם בעצם משחקים ראש, או ליתר דיוק מישהו/י שהתעוררו וגילו שהם רק ראש. אבל לא סתם ראש, אלא ראש עם מבער במקום שבו בדרך כלל יש צוואר. והראש הזה שאתם גם לא יכול לדבר או לצעוק, כי, ובכן, אין לו ממש ריאות. מה עושים מכאן? קול מהרמקולים בחדר יקרא לכם לצאת לדרך ולחפש את היציאה, ומפה מתחיל מסע לא ארוך של 6 עד 8 שעות, שבו תתעופפו באוויר בעזרת המבער, ובעיקר תשתלטו על גופים של רובוטים (ולא רק עליהם) ותבצעו פעולות בעזרתם. הפעולות יכללו בעיקר יריות ברובוטים אחרים, פתיחת דלתות וכמה חידות קלילות למדי שלא יהוו אתגר אמיתי למי שמורגל במשחקים מסוג זה.
Headlander הוא משחק בסגנון Metroidvania המוכר והותיק: עולם דו מימדי שכמעט כולו פתוח עבורכם החל ממהתחלה, אבל לרוב החלקים שלו תוכלו להגיע רק אחרי שתרכשו מיומנויות מסוימות, או יכולות חדשות. בניגוד לרוב המשחקים בסגנון, Headlander הוא לא ממש עולם שלם אחד וגדול, אלא כמה חללים קטנים יותר שמחוברים להם. זה אולי מגביל קצת את תחושת החופש שחלק מהשחקנים אוהבים מאוד בסגנון המשחקים הזה, אבל הוא חוסך לא מעט חזרות אחורה למקומות שכבר הייתם בהם, מעלה חיובית מאוד בעיניי, שעוזרת למשחק להרגיש פחות מתיש ממה שנהוג לפעמים בז'אנר.
קשה לדבר על המשחק בלי להזכיר את הויזואליות המטורפת שלו. המשחק שואב את רוב ההשראה שלו מסדרות, סרטים ואיורים של שנות ה-70. המון אורות ניאון בצבעים בוהקים במיוחד, וקשה שלא להתאהב בכל הבלאגן הזוהר והמאורגן הזה. גם המוזיקה, סינטיסייזרים ואלקטרוניקה של הסבנטיז, תישאר איתכם עוד הרבה אחרי שתסיימו לשחק בו. הויזואליה המושקעת היא גורם המשיכה העיקרי של המשחק, והיא זו שתשאיר אתם משחקים גם אחרי שכבר הותשתם מעוד חדר עם כמה דלתות ורובוטים שצריך להרוג בכמעט אותה דרך בדיוק. גם אם לא חייתם בשנות ה-70, הנוסטלגיה הקולקטיבית לסגנון המדע הבדיוני של אותן השנים תגרום לכם לא פעם לחייך בסיפוק למראה עוד רקע משוגע או התפוצצות צבעונית במיוחד.
ההתקדמות במשחק נובעת ברובה כתלות בגוף עליו החלטתם להשתלט, והצבע שלו. לגופים בצבעים שונים יש גישה לדלתות שונות, או ליותר דלתות מצבעים אחרים, וע"י השתלטות על הגוף הנכון, במקום להרוג אותו, תוכלו להתקדם לחלל הבא. אין עוד הרבה גיוון במכניקה של המשחק. אתם יורים ברובוטים שונים, משתלטים על הגוף של חלק מהם וממשיכים הלאה. אין פה המון תחכום, וזו גם המגרעה העיקרית של המשחק, אבל המכניקה עצמה מהנה למדי. המשחק לא ארוך מדי כדי שהיא תתחיל להימאס, והמראות הנהדרים והצבעוניים הם אלו שיגרמו לכם לרצות להמשיך לשחק.
כמו שכבר כתבתי, המשחק גם קצת ליניארי מדי, בטח ביחס למשחקים אחרים בז'אנר, ויהיו מי שיחשבו שהוא קל מדי או לא מאתגר אם הם רגילים למשחקים מהסוג הזה. לעומתם, מי שהגיע לפה בגלל חיבתו למשחקי Double fine ימצא לא מעט אתגר.
בסך הכל, מדובר במשחק כיפי למדי, לא ארוך מדי, שקצת מרגיש לפעמים שהוא מפצה על הליניאריות וחוסר התחכום שלו בעזרת ויזואליה משובחת (ואפילו משובחת מאוד). אמנם הסיפור שלו לוקה בחסר ביחס למשחקים אחרים של החברה, ואל תדברו איתי אפילו על הסוף חסר ההסברים שבטוח יעורר לא מעט דיונים וכעסים ברשת, אבל הוא בכל זאת מצליח להיות מקסים, משעשע ובעיקר מהנה. אם יצירתיות מעניינת אתכם יותר ממשחקיות מקורית, תמצאו פה לא מעט לאהוב.
תגובות
במאמר זה
