מז”ל טוב – ככה עושים סרט סלאשרים שמצליח לחדש

מז"ל טוב לוקח את הקונספט הגאוני של "לקום אתמול בבוקר" ומוסיף לו טוויסט של סרטי אימה. האם מגיע ליוצרים מזל טוב על הסרט הזה?

שנת 2017 (וקיץ 2017 בפרט) היא לא שנה שהוליווד תרצה לזכור. רצף של כישלונות מפוארים הראו להוליווד שהקהל הרחב כבר לא מסתפק רק בסיקוולים ורימייקים ושהם צריכים לנסות ולחשב מסלול מחדש. עם זאת, יש משהו חיובי שהוליווד צריכה לקחת מ-2017: ההצלחה המסחררת של סרטי האימה. ספליט, תברח, אנאבל 2 וזה הם 4 משוברי הקופות הגדולים של השנה החולפת. תוסיפו לזה ביקורות אוהדות ברובם ועלויות הפקה נמוכות וקיבלתם השקעה עם מעט מאוד סיכון שיכולה להפוך לשובר קופות מפלצתי. לרשימת הלהיטים הזו מנסה להצטרף הסרט Happy Death Day שזכה לתרגום עברי מקורי ושנון שמתעלה על השם הלועזי – מז”ל טוב.

הסרט  ממשיך מגמה מהשנים האחרונות – לקחת את הרעיון הגאוני של לקום אתמול בבוקר הקלאסי ולתת לו איזשהו טוויסט – קצה המחר עשה את זה נהדר שלקח את זה לכיוון המד”ב, לפני שאפול לקח את זה לכיוון הצ’יק פליק וזה עבד קצת (הרבה) פחות טוב.  מז”ל טוב לוקח את הרעיון לז’אנר האימה. הסרט עוקב אחרי תרי (ג’סיקה רות, לה לה לנד), תלמידת קולג’ שמוצאת את עצמה בבוקר יום הולדתה במיטה של קרטר (ישראל ברוסארד), סטודנט ביישן ומקסים. בשל טרגדיה מהעבר, יום ההולדת הוא לא חגיגה גדולה בשביל תרי, אך יום ההולדת הזה הופך לנורא ביותר שכן היא נרצחת בו על-ידי דמות מסתורית במסיכה. לאחר שהיא נרצחת תרי קמה לאותו יום בדיוק. כשהיא מתחילה להבין את המצב, היא נעזרת בקרטר כדי לנסות לפענח את הרצח שהיא עוברת כל יום מחדש ולהציל את חייה.

מז”ל טוב די מהנה וזורם ברובו והסיבה המרכזית לכך היא שכסרט אימה, הוא לא ממש לוקח את עצמו ברצינות ומשלב הומור קולג’י טיפוסי שנע בין רגעי קרינג’ מביכים לרגעים משעשעים למדי. גם כסרט אימה הוא עשוי בצורה מספיק מעניינת בשביל להשאיר אותנו מתעניינים למרות שהמהלכים העלילתיים והטוויסטים מאוד צפויים, במיוחד שאלת “מי הרוצח?” שעומדת במרכזו של הסרט.

יש לציין שמבחינה אימה פרופר מדובר בסרט רך שלא מכיל המון סצנות אימה, ומלבד המסיכה המקריפה של הרוצח (מישהו מהמר על טרנד הפחדות חדש?) לא תמצאו בו יותר מדי רגעים מפחידים. לדעתי הסיבה המרכזית לכך היא הרצון לאפשר גם לבני נוער לראותו (מבחינת צנזורה), שכן הסרט זכה לדירוג של PG13 (גיל 13 ומעלה).

מה שכן מעניין לראות דרך הסרט הוא דווקא את ההתפתחות של הסלאשרים. כזכור בשנות ה-80 הסלאשרים שלטו בקולנוע עם סדרות סרטים כמו ליל המסיכות, יום שישי ה-13 וסיוט ברחוב אלם שהפכו לקלאסיקות קולנועיות והיו בעלי חוקים ברורים למדי – מי שתשרוד תהיה הבחורה הנוצרית הבתולה שכל חברותיה, שמשליכות את הערכים הנוצריים (כלומר, בעיקר אלה שעושות סקס), ימצאו את מותן. התסריטאי סקוט לובדל (אקס-מן: העתיד שהיה) והבמאי כריסטופר לנדון (פעילות על טבעית: המסומנים) מבינים שב-2017 זה פשוט לא יכול לעבור ומכופפים קצת את החוקים. תרי היא ההפך הגמור מהשורדת הטיפוסית של הסלאשרים. אנחנו פוגשים אותה לראשונה במיטה של בחור זר ממסיבה, היא דושית לאנשים והיא מנהלת רומן עם גבר נשוי, לכאורה כל המרכיבים שאמורים להביא למותה מהר מאוד. אלא שכאן החוקים הם אחרים, וכדאי לשרוד (או יותר נכון, לא למות מחדש) תרי צריכה לעשות שינוי התנהגותי בחיים שלה ולהיות קצת יותר נחמדה לאנשים. רות’ עושה עבודה נהדרת בתור תרי ועם כריזמה והמון חן גורמת לנו להתחבר לדמות של אדם די דוחה ולרצות לראות אותו שרד. גם ישראל ברוסארד נהדר כאן בתור בחור צ’ארמר שקשה להישאר אדישים אליו.

הבעיה הגדולה של הסרט טמונה בחלקו האחרון, מעבר לעובדה שהתשובה לשאלה המרכזית של הסרט ברורה לאורך זמן, מה שמועבר על המסך לא מספיק ברור ומושקע. בנוסף, הקצב של הסרט משתנה לגמרי בחלק האחרון, מה שיוצר לא מעט בלבול. רבע שעה נוספת או לחלופין, קיצור של כמה דברים מיותרים באמצע הסרט וההעמקה בחלקי הסיום, היו מביאים לתוצאה טובה יותר.

בשורה התחתונה, למז”ל טוב יש פוטנציאל להפוך ללהיט ענק בשל הקלילות והנגישות לבני נוער למרות שהוא רחוק מלהגיע לרמת האיכות של סרטי אימה אחרים שראינו השנה. לקהל שמחפש סרט קליל להעביר איתו ערב – מדובר בבחירה מעולה. 

תגובות

במאמר זה

נגישות