הרוח במעטפת – עטיפה יפה אך בפנים נטולת נשמה [ביקורת]

עדיף שחובבי האנימה והמנגה שבינינו לא יפתחו ציפיות מהעיבוד ההוליוודי של "הרוח במעטפת" עם סקרלט ג'והנסון, שבעצמה לא בדיוק נלהבת מהתפקיד שהיא מגלמת בו

יש מעט מאוד מותגים שהשפיעו בצורה כל-כך חזקה על התרבות המערבית כמו שהרוח במעטפת השפיע. סדרת חוברות המאנגה היפנית, שב-1995 זכתה גם לסרט אנימה שהתפתח לקאלט, הפכה לתופעה בינלאומית שמלבד הסרט, זכתה גם לסדרה טלוויזיה ומשחקי מחשב.

את ההשפעה של הרוח במעטפת ניתן לראות בלא מעט סרטים שעוסקים באינטליגנציות מלאכותיות וכן בתאוריות לגבי ההבדלים המצטמצמים בין האדם למכונה –סרטים כמו מטריקס, אינטילגנציה מלאכותית, ואני רובוט ומשחקים כמו Mirror’s Edge, כולם הושפעו בצורה ישירה מיצירת המופת היפנית. כעת, זוכה המותג גם לסרט לייב-אקשן אמריקאי המבוסס על המאנגה.

הסרט עוקב אחרי מייג’ור, שמגולמת ע”י סקרלט ג’והנסון, (האלמנה השחורה מסרטי הנוקמים), צעירה שעוברת ניתוח במהלכו מושתל מוחה במעטפה סינתטית דמויית אדם. בזכות אותו ניתוח היא מקבלת יכולות גופניות על-אנושיות. היא מופקדת על פיקוד “מחלק 9”, יחידה מיוחדת המתמחה בפשעי טכנולוגיה ולחימה קיברנטית. היא נאלצת להתמודד מול אויב חדש, שמטרתו לחבל בטכנולוגיה שבאמצעותה גופה של מייג’ור נוצר.

אך תוך כדי המצוד אחר האויב, מתגלים למייג’ור סודות אודות עברה, אשר משנים את חייה וגורמים לה לבחון מחדש את המרדף אותו היא מנהלת ואת עצם קיומה .אני אתחיל ואומר שהגעתי לסרט ללא כל ידע מוקדם – מעולם לא קראתי את המנגה, לא ראיתי את הסדרה או את הסרט. בקיצור, לא התעמקתי במותג. מניסיון עבר עם רימייקים, זה אמור היה לעבוד לטובתי.

נתחיל דווקא מהדברים הטובים – הסרט נראה נהדר ברובו ההקפדה על עיצוב אומנותי ועיצוב התלבושות של הסרט מעניקים לו שוני וייחודיות וזה מושך את העין מאוד. גם האפקטים ברובם, מלבד כמה רגעים של CGI לא הכי מוצלח, מרשימים מאוד ויחד עם העיצוב נוצר לסרט ויזואל פשוט מהפנט.

התסריט התסריט נכתב ע”י ג’יימי מוס ווויליאם וילר, שניהם אלבומים יחסית. מדובר בתסריט בעייתי, למרות הרעיון הכללי המאוד מעניין של הסרט. הוא דחוס מאוד והתחושה היא שניסו לדחוס בו הרבה יותר ממה שאפשר להכיל בסרט אחד. התוצאה היא תסריט שבהרבה רגעים מרגיש לא מפוקס מספיק וגורם לנו לאבד את הריכוז יותר מדי פעמים. עד שהכיוון שהסרט רוצה ללכת אליו מתבהר סוף-סוף, אנחנו כבר לא ממש בתוכו.

הקאסט, שמלבד סקארלט ג’והנסון כולל גם את את מייקל פיט (אימפריית הפשע), פילו אבסק (לוסי), ז’ולייט בינוש (שוקולד) וטקאשי קיטאנו האגדי, בהחלט מרשים אבל לא ממש מצליח לגרום לסרט להתרומם. אף אחד מהשחקנים לא נותן כאן תצוגת משחק מעניינת או טובה מספיק שתצדיק את הבחירה שלו לתפקיד. גם לא סקרלט עצמה, שבדרך קבע מספק תצוגות משחק מהפנטות.

ההופעה האנמית של ג’והנסון קשורה גם בכתיבה הדי שטחית של הדמות של מייג’ור. התסריט מפספס מאוד בניסיון שלו לבנות את הקונפליקטים המרכזיים של מייג’ור, שקשורים לקרע הזהות שלה, וככל שהתסריט מתפתח גם בצד בו היא בוחרת. אנחנו לא באמת מרגישים חיבור בשום שלב לדמות וברוב הזמן אנחנו מאוד מבולבלים לגבי המניעים שלה והבחירות שהיא עושה.

מי שנבחר לביים את הרוח במעטפת הוא רופרט סנדרס, במאי לא מאוד מוצלח שביים את שלגיה והצייד המחריד. גם כאן הבמאי מאכזב. לא רק שהוא לא הצליח להוציא מהשחקנים שלו משהו חיובי, הוא נכשל בליצור קולנוע מעניין בעלילת הסרט. אין כאן שום טביעת אצבע של במאי ושום ניסיון להיות מקורי. מדובר בבימוי עצל וחסר מעוף לחלוטין שלא ממש מעורר איזשהו רצון להתעניין בפרויקט הבאים של הבמאי הפסיבי הזה.

גם בסצנות האקשן אין יותר מדי ישועה. יש מספר רגעים טובים, אבל השימוש הסופר מוגזם בסלואו מושן הופך את האקשן לסתם מעצבן בהתחלה ולבלתי נסבל בסוף. אמנם יש כאן גם כמה סצנות מצוינות, כמו סצנת הקרב במים, שממה שהבנתי הייתה גם בסרט המקורי, אבל כאמור אפשר לספור אותן על יד אחת.

בשורה התחתונה, הרוח במעטפת אינו סרט טוב. אנחנו מקבלים סצנות גרועות לעתים קרובות מדי וסצנות מצוינות לעיתים רחוקות מדי. בין לבין, הוא סתם משעמם וחסר מעוף.

תגובות

במאמר זה

נגישות