בעונתה הקודמת משחקי הכס החלה להוריד הילוך מבחינה עלילתית. על אף פרק אחד בלתי נשכח שהציג את הקרב הראשון והמסעיר מול המהלכים הלבנים, כמות הפרקים הפילרים הלכה וגדלה, והרגיש כאילו נרטיב-העל הולך ומתרחק. עכשיו, בסיום העונה השישית, למרות שינוי הכיוון המהותי שהסדרה נקטה בו – אפשר לחגוג לפחות את חזרתו של נרטיב-העל לווסטרוז. אמנם המשחק חזר להיות סטארק-טארגאריין-לאניסטר. אך גם העונה הזו, כמו קודמתה, לא חפה מפיזור עלילתי, ריבוי לא אפשרי של דמויות ועלילות משנה, וכתוצאה מכך, מחסור בהעמקת פיתוח הדמויות המרכזיות.
השינוים המשמעותיים שנעשו העונה על ידי השואו-ראנרים ויוצרי הסדרה, דייויד בניוף וד.ב וייס, גרמו למשחקי הכס להרגיש פחות כמו סדרת הדגל של HBO שמסרבת להתחנף ואוהבת לעשות דווקא, ויותר כמו fanfic של ממש. כך פתאום משחקי הכס נהייתה סדרה שמחייה לנו דמויות אהודות שנחשבו כביכול מתות כמו ג׳ון סנואו וההאונד, מתעלמת מהזמן שאמור לקחת לדמויות להגיע ממקום למקום ומהסדר הכרונולוגי הכללי בשביל הנעה זריזה של העלילה, ומעל הכל – מעניקה לנו רגעי נקמה קתרזיסיים שהשתוקקנו אליהם במשך עונות. במקביל, משחקי הכס היא עדיין סדרה שחוקקת בתודעה התרבותית רגעים מצמררים כמו זה של הודור ו-״Hold the door״. עתה רק נותר לצפות לעונה הבאה של הסדרה, ולראות אם הסיום המפוקס והמספק הזה של העונה השישית היה רק הטעיה מכאיבה שתפתיע אותנו מכיוון אחר בעתיד, או שהסדרה באמת התמסדה מעט לקראת סיום חייה (השבוע נאמר באופן רשמי כי נותרו למשחקי הכס בין 13 ל-15 פרקים בלבד).
סנסה וג׳ון סנואו
סנסה היא הכוכבת הבלתי מעורערת של העונה הזו. לא שאין לסנסה מתחרים מובחרים על מעמד הכוכבת (ליידי מורמונט, אני מסתכלת עליך וממתינה שתקבלי כבר את זמנך על כס הברזל), כמו שהיא זו שעברה את השינוי המעמיק ביותר, ועשתה דברים שלא ראינו אותה עושה בעבר. מנערה צעירה קלת דעת ואנוכית, סנסה התפתחה להיות אחת הדמויות המרתקות והחזקות במשחק – פוליטיקאית ומדינאית שקולה, חושבת קדימה, מודעת לעצמה ולעולם בו היא חיה (גם כשזה אומר להבין שאחיה הצעיר חסר היכולת לרוץ בזיג-זג, נחשב כבר כמת), וכזו שפשוט מרתק לראות מה יהיו צעדיה הבאים. נראה כי סופי טרנר, שמגלמת אותה התפתחה והתגבשה יחד עם דמותה, הייתה מהמעניינות שבקאסט העונה, כשהיא מאזנת בין קור רוח של בגרות ונסיון חיים אכזרי לבין סנוביות אלגנטית אינהרנטית של מעמדה.
ג׳ון גם עשה משהו שעוד לא ראינו אותו עושה, וזה היה לחזור לחיים בסצנה הלקוחה הישר מסדרות רשת בשנות ה-90. כולנו ידענו שהוא חוזר, ובכל זאת HBO במשך חודשים התעקשו להתנהל כאילו זה עומד להיות איזה טוויסט. בעודם שקועים כל כך עמוק ב"תדהמה" שתבוא על הקהל, הם כנראה שכחו לביים סצנה לא שגרתית למאורע הלא שגרתי, ונשארנו עם אנטי-קליימקס לא מעורר השראה של מכשפה זקנה ממלמלת כישוף בשפה זרה. גם המשחק של קית הרינגטון בעת נשימות החזרה לחיים היה תפל מדי. בכל זאת, היה משמח שג׳ון יקירנו חזר אלינו, אחרת הסיפור היה מתפזר לחלוטין. ג׳ון חזר מהמתים מעט שונה, אך לא ברור עדיין כמה ואיך שונה. פרק הסיום הבהיר לפחות שוני אחד בג׳ון: R+L=J. הרגע שקוראי הספרים כבר פתרו במהלך הדרך הגיע, ג׳ון הוא לא הבן הממזר של נד, אלא בנה של אחותו, ליאנה, ושל ראיגר טארגאריין, שחטף או לא חטף אותה. הלחישה של ליאנה באוזנו של נד היתה צעד ילדותי ומיותר של התסריטאים, מאסנו בגרירת הטוויסטים-המובנים-מאליהם הזו. מה שכן, התגלית לוקחת את הסנואו מג׳ון סנואו, והופכת אותו לבעל הדם הבכיר ביותר בווסטרוז.
איחוד האחים למחצה שהם למעשה בני דודים מדרגה ראשונה, ג׳ון וסנסה, היה רגע מרגש וחשוב, במיוחד בהתחשב בזה שחששתי שיקח לסנסה לפחות עונה וחצי בכלל להגיע לחומה (שינויים חיוביים, משחקי הכס, שינויים חיוביים), ובייחוד שהשכילו להכניס הרבה רבדים, מורכבות ודיאלוגים נהדרים לסיטואציה בינהם. העונה הבאה תמשיך לבחון האם סנסה וג׳ון יצליחו לסמוך זו על זה, ולפני שאנחנו קופצים ומכריזים שסנסה היא זו שניצחה את הקרב מול רמזי ולא ג׳ון, ושהיה צריך להכתיר אותה בצפון, צריך לזכור שהמצב מורכב יותר. מצד אחד, סנסה עשתה את המהלך הטקטי שהביא לנצחון הסטארקים, אבל ג׳ון היה זה שיצא פיסית לקרב, וכל מי שבא אחריו יצא בשמו ובשם עקרונותיו והקרבות שכבר הנהיג בחומה. מהצד השני, ג׳ון אמנם דהר ראשון לקרב להוביל את חייליו, אך זה בעצם היה צעד שהעיד על חוסר הכשירות שלו להנהיג, הפזיזות שלו, וההתעלמות המוחלטת מהטיפ היחיד החשוב והרלוונטי שקיבל בנוגע לרמזי – שקיבל מסנסה עצמה. בנוסף, יש להניח שסנסה לא מזהירה בהנהגה ישירה ויכולת לסחוף אחריה קהל. ראינו אותה כבר כושלת במשא ומתן מול הבתים ברחבי הצפון, כשהיחיד שזכה להצלחה כלשהי אז היה למעשה דאבוס, שכמובן תומך בג׳ון. ספיקינג אוף דאבוס, אחד הרגעים השקטים והיפים של העונה היה כשמצא את צעצוע איל-העץ של שירין, אותה אהב כאילו הייתה בתו, וכך נחשף לזוועות שמליסנדרה חוללה ולסופה המר. ג׳ון הוא שליט שלא יסבול שריפת ילדים בעודם חיים, במיוחד לא כשמדובר בילדה יקרה ליועץ מספר 1 שלו, ולהתראות מליסנדרה (עד הפעם הבאה). אנחנו גם טרם יכולים לשער מה תהיה הרלוונטיות של סנסה במלחמה המהותית באמת – זו בין החיים למתים-החיים. מי שכנראה יהיה רלוונטי למדי במלחמה הזו הוא סאם, שזכה לגישה מרגשת לספרייה בפרק הפינאלה, ויש לתאר שכשיידרש ישוב לחברתו של ג׳ון עם מידע הכרחי.
כך או כך, משאלת ליבנו התגשמה והסטארקים חזרו לשלוט בצפון, בית בולטון נחרב וכמו שסנסה אמרה ואז חייכה ״יישכח״, החורף הגיע, המהלכים בדרך, ובראן הוא העורב בעל שלוש העיניים.
אריה
הסכמה כללית בנוגע לעונה זו שוררת על נושא אחד – קו העלילה של אריה היה המוזר מכולם וחסר הגיון פנימי. אריה היא דמות עוצמתית ומעוררת אהדה, הרבה בזכות מייסי וויליאמס, השחקנית האינטליגנטית והמיוחדת שמגלמת אותה, אבל מעלליה בשאיפה להפוך לאף-אחת הותירו את הקהל מבולבל. בתחילת העונה פגשנו באריה עיוורת ומקבצת נדבות, אבל מהר מאוד במונטז׳ים זריזים אה-לה-רוקי (או יותר נכון, דרדוויל), אריה הפכה לנינג׳ה, השיבה לעצמה את מאור עיניה והתהדרה בתסרוקת הנסיכה ליאה גרסת בראבוס. כל זה על חשבון עיסוק מעמיק בהתמודדות שלה עם המצב החדש הפיסי, ואיך הוא מעצב אותה ומשפיע עליה. לא היה ברור למה כל דבר שקורה קורה, ואיך הוא משרת את העלילה או את ההתפתחות של אריה. ההתפוררות המוחלטת של כל שמץ האמינות בעלילה הזו הגיעה כאמור במרדף של הרוצחת השכירה חסרת-הפנים (שהיתה אמונה בעצמה לאמן את אריה) בנסיונה לחסל את אריה, לאחר שזו החליטה סופית שהיא אכן אריה. הרגע בו אריה עמדה חשופה על הגשר בעודה מסתכלת במבט רומנטי ושליו אל עבר הנוף, וחסרת-הפנים דקרה אותה ללא מאמץ, הוא אחד מהבלתי נסבלים בתולדות הסדרה. מחוץ לדמות ולסיטואציה לחלוטין.
אך יש גם על מה להודות לבראבוס – ההצגה של להקת השחקנים היתה מהאספקטים החכמים של העונה, וגם העשויים הטוב ביותר ברמה ההפקתית. אריה חוותה מחדש את חוסר האונים כצופה בהוצאה להורג של אביה נד, ואנחנו חווינו מחדש את אחד מהרגעים המשמעותיים של הטלוויזיה בעשור האחרון, רגע שזעזע את משמעות הגיבור בסיפור וערער את החסינות שלו. על אף שראינו מאז את אחד הקרבות המרשימים שנראו בהיסטוריית הטלוויזיה, דרקונים ואש-פרא – מבחינתי ההצגה הזו גנבה את ההצגה. הסיקוונסים הצבעוניים והמורכבים בהם שחקנים מגלמים שחקנים המגלמים שחקנים אחרים, הוכיחו את יכולת הבימוי הקולנועי של הסדרה, שלצערי לא תמיד באה לידי ביטוי (נזכור כאן למשל שהדיאלוגים של ג׳יימי וסרסיי במעלה המלך נראו הולמרקיים וטלנובליים להחריד). חבל שהעלילה במאחורי הקלעים לא התנהלה באותו האופן המבריק, והיתה אפילו מיותרת.
כל זה התנקז לכך שאריה בסופו של דבר ממשיכה לטפח את יצר הנקמה החולני (וכנראה המוצדק) שמבעבע בה. היא משתמשת במיומנויות שרכשה במסעותיה עד כה ובראשם בביקוריה בבית השחור והלבן, ומבלי שנבין (כנראה לעולם) את החוקיות של שימוש בפרצופים אחרים, היא מחסלת את וולדר פריי, לא לפני שמשתפת אותו במתכון שלה לפשטידה. עכשיו מעניין אם תעשה את דרכה חזרה לווינטרפל, ומעניין אם ההאונד ישוב לרשימה שלה כשתגלה שהוא חי, כי היא אריה (קרטמן) סטארק!
דאינריז וטיריון
תסריטאי משחקי הכס לא עשו חסד עם טיריון לאורך העונה, אבל בפרקים האחרונים הזכירו לנו את הרגישות והחשיבות בקיום שלו. טיריון עשה מהלך פוליטי במירין שעשה בדיחה מדמותו ויכולותיו, הביא את מירין לכמעט-אסון, ורוב הסצנות שלו לפני ואחרי הביכו בנסיון לשכר ולבדר את הצוות של דאינריז הנעדרת. צעד אחד נבון וחשוב שטיריון עשה היה השחרור המבהיל של שני הדרקונים הממורמרים. בזמן הזה, לשמחתנו, אחרי כמה עונות רעועות וגדושות בטעויות, דאינריז התאפסה על עצמה וחזרה למירין כדמות מגובשת. הסליחה שהעניקה לג׳ורה, המעריץ מספר 1 שלה, היתה ביטוי יפה של הבגרות המחודשת שלה. עד ששבה למירין, הדרקונים הסוררים גם הם התבגרו והתעצבו בזכות המהלך של טיריון, והמתינו לה מוכנים לשלב הבא.
דאינריז וטיריון משלימים ומאזנים אחת את השני – היא מביאה את העוצמה ויכולת ההנהגה הכריזמטית והוא את התכנון הטקטי והנסיון הרב. כששניהם עומדים בחדר עם תיאון ויארה, בעלי הברית החדשים, דאינריז מכריזה שהאבות של ארבעתם היו נאלחים והשפעתם על העולם היתה אכזרית, ותפקידם כעת הוא להשיב את היציבות וההוגנות לעולם. טיריון מתאר כי לראשונה בחייו הוא מצליח להאמין במשהו, והמשהו הזה היא דאינריז עצמה והכוונות שלה, והיא משיבה לו את אותה האמונה. הרגע בו הכתירה אותו להיות יד ימינה היה קטן ואישי, אך מהמופלאים העונה, כמובן רבות בזכות משחקו הלבבי והחכם של פיטר דינקלג. בזמן הזה, ואריז עוסק מתחת לפני השטח בהצטיינות האופיינית לו, ופועל בהצלחה בגיוסים קריטיים בדורן. לאורך העונה היה רצוי לוותר על כמה סצנות שחוקות בהן דאינריז שוב ושוב נואמת בפני קהל מאזינים מעריץ, או עושה פעלול גדול עם אש (חכי שתשמעי על פעלולי האש של סרסיי, דאני). זה אינטנסיבי וכיפי, אבל לחלוטין מוצה, והסדרה לא חידשה משהו ענייני בגזרה הזו. לעומת זאת, לראות אותה מפליגה סוף סוף לווסטרוז, לצד טיריון, ואריז (הוא באמת זריז), צבא אדיר ודרקונים מעופפים, היה אחד הרגעים המפעימים בתולדות הסדרה. כמו שאמרתי, שובו של נרטיב-העל.
סרסיי וג׳יימי
ג׳יימי הוא דמות נוספת שהתאפסה בעונה זו של משחקי הכס, הוא יחסית חזר לעצמו כשנשלח לפקד על המצור על בלאקפיש והזכיר לנו את ערכו וכוחו הלאניסטרי. זה התבטא בדיאלוג המצויין שלו עם וולדר פריי, בו ג׳יימי הבהיר לו אל מי האנשים שלו באמת נאמנים, ושהוא למעשה כלום ושום דבר (זה התחבר ישירות לרגע בו בחורה צעירה אחת בשם אריה סטארק רצחה אותו בקלילות). המצור סיפק תירוץ למפגש רגעי עם בריאן, שהיה במידה אפילו יותר מרתק ומסקרן מהמפגש בין ג׳ון לסנסה, בעיקר כי הכימיה בין ניקולאי קוסטר-ולדאו וגוונדלין כריסטי תמיד עבדה מצויין. בריאן עשתה את שלה העונה, כשהספיקה גם להציל את סנסה ולשרת אותה לפי הבטחתה לאמה, וגם להיות מחוזרת ע״י טורמנד הפראי הנאמן (ולככב בשיפינג על כל סוגיו ברחבי האינטרנט).
בנתיים, במעלה המלך, סרסיי עשתה את הצעד האגרסיבי ביותר שראינו עד כה במסגרת משחקי הכס. זה אפילו עלה לה בחיי בנה החי האחרון, טומן, לפי הנבואה עליה סיפרה לג׳יימי (כאמור, ברגע טלוויזיוני נורא). סרסיי, בסיטואציה מורכבת להפליא, היתה מוכנה לזה, ובו בעת ניסתה למנוע את זה עד הרגע האחרון, כששלחה את ההר, המגן האנושי הכי חשוב שלה, להגן על טומן. רגע הפיצוץ הגדול בספט נבנה במהלך העונה, כשנאמר לנו כי המלך המטורף רצה להשתמש באש-הפרא שהחביא. אנחנו יודעים שג׳יימי הוא-הוא קוטל-המלך, ושהוא רצח אותו בדיוק בגלל אותן התכניות המטורפות. איפה זה מציב את האחים לקראת העונה הבאה? האם ג׳יימי יחשוב שסרסיי עברה את הגבולות מבחינתו, או אפילו יקנא במעמדה החדש? או שג׳יימי מאז שינה את ערכיו, והתכוון באופן מילולי ״שהעולם ישרף״, ושהאהבה שלהם נמצאת מעל הכל?
ההשלכה החמורה הישירה של החרבת הספט, היא שאיבדנו את מרג׳רי והדרור העליון והפוליטיקה המעניינת שנרקמה בינהם. אין ספק שכאשר סדרה מציגה לנו גבר מסביר לאישה ש״מאישה לא נדרשת תשוקה, רק סבלנות״, הסדרה כמו צועקת עלינו לתעב אותו ולצפות לאש ירוקה שתמיס אותו. ואכן הדרור העליון היה בהחלט דמות בלתי נסבלת ומחרידה, שעסק בהמון אלימות סמויה, אבל אחרי שאיבדנו בפרק הקודם את הנבל הראשי, רמזי, כעת נותרנו ללא נבלים חיים (זו עוד נקודה שמפקסת את הסדרה לקראת הקרב החורפי שהובטח לנו עוד מהפיילוט). מרג׳רי באופן ברור רקחה משהו מאחורי הקלעים של הכביכול-אמונה-מחודשת שלה, ועתה לא נזכה אפילו לדעת מה זה היה, ובאילו מהלכים פוליטיים היינו יכולים עוד לחזות מצד שניהם. הפיצוץ היה גרנדיוזי, מפתיע ומסעיר, אבל ההשלכות שלו די מצערות. לפחות זכינו לראות את סרסיי, מהדמויות המתועבות והזדוניות הכי אהובות של משחקי הכס, מוכתרת על כס הברזל.
נתראה בחורף הבא.
תגובות
במאמר זה
