Final fantasy XV – משחק של ניגודים [ביקורת]

אני חושב שמעולם לא שיחקתי במשחק שערבב בתוכו כל כך הרבה רגעים של הנאה יחד עם כל כך הרבה רגעים של תסכול ושעמום כמו Final Fantasy XV. ברגע אחד קורה בו משהו כל כך מדהים ומהנה, וכמה דקות אחרי זה השיעמום חוגג. אבל נתחיל בהתחלה.

Final Fantasy XV הוא, כמו ששמו מרמז, המשחק ה-15 בסדרה המשחקים הוותיקה של Square Enix היפנית. הוא מגיע אל השוק אחרי עיכובים רבים מספור, אחרי מעבר דור קונסולות, מנוע משחק ושינוי שם. מי שהיה אמור להיות משחק צד למשחק ה-13 שבסדרה הפך למשחק ממוספר בפני עצמו. שלא כמו הרבה משחקים שישבו בפיתוח עשור ואפילו יותר, Final Fantasy XV הוא לא אסון נוראי. הוא לגמרי משחק שאפשר לשחק בו, שאפשר בקלות להנות בו, אם רק מוכנים להתעלם מלא מעט מגרעות שלו, ובעיקר מעד כמה הוא לא מרגיש כמו משחק אמיתי בסדרה האלמותית הזו, למרות כל המחוות הקטנות שהוא מנסה לעשות.

המשחק כולו סובב סביב הנסיך נוקטיס, נסיך הממלכה לוסיס, האחרונה שעוד לא נפלה במלחמה הגדולה עם אימפריית ניפלהיים, שמשתלטת אט אט על העולם כולו ונשאר לה רק לכבוש את לוסיס ולשלוט בקריסטל שמוחזק בה ובכוח הרב שלו. המשחק מתחיל בדיוק כשהאימפריה מכריזה על הפסקת אש, ומוכנה לחתן את נוקטיס עם לונהפריה, נסיכה של הממלכה הסמוכה וחברת ילדות של נוקטיס, כדי לשמור על השלום הזה. העיניינים מסתבכים די מהר כאשר נוקטיס מגלה שהפסקת האש היא לא באמת מה שנדמה, ויוצא להציל את לונהפריה ואת העולם. די קשה לעקוב אחרי עלילת המשחק, במיוחד אם לא ראית את הסרט המקדים לו, Kingslave. מומלץ בחום לצפות בסרט לפני תחילת המשחק, וגם אז, העלילה עדיין מסובכת מדי שלא לצורך.

נוקטיס מוקף בשלושת חבריו הטובים ביותר, והם ארבעת הדמויות היחידות אותן תשחקו לאורך כל המשחק. גלדיולוס הוא שומר הראש שלו, הלוחם החזק; איגניס הוא היועץ שלו, חכם ואסטרטגי, וגם הטבח של החבורה; אחרון חביב הוא פרומפטו, חברו הטוב של נוקטיס, צלם חובב והאתנחתה הקומית של החבורה. למרות שהחבורה הזו היא בעלת פוטנציאל רב להיות מעצבנת במיוחד, בעיקר בזכות עיצוב ה"אימו"/להקת בנים הנוראי שלהם, אבל הדרך שבה הם כתובים ומאופיינים עוזרת להם להתחבב על השחקן בקלות ובמהירות. אלו דמויות עם אופי שמרגיש אמיתי ונכון, ויהיה אכפת לכם מה קורה להן לאורך המשחק.

הארבעה מסתובבים בעולם, הורגים הרבה מפלצות, פוגשים לא מעט חברים ואויבים, ופותרים בדרך לא מעט משימות צד אותן הם מקבלים מאנשים שונים. עד כאן, משחק תפקידים יפני קלאסי. אלא ש-Final Fantasy XV מנסה לעשות משהו שונה. המשחק הוא משחק עולם פתוח, כמו כל הלהיטים הגדולים של ימינו, והחבורה מתקדמת ממקום למקום בעיקר בעזרת כלי הרכב שלהם, הרגאליה. הרכב הזה, למרות היתרונות שהיה יכול לתרום למשחק, הוא אחד הדברים המעצבנים שתפגשו, והגורם לעיקר התסכולים מהמשחק (אם כי יש עוד חוץ ממנו). כל מעבר מעיר לעיר או מעיר למיקום של משימה כרוך בנסיעה ברכב. לפעמים מדובר בנסיעה של דקה או שתיים, אבל לא פעם יש גם נסיעות של 7, 8 ואפילו מעל 10 דקות. ומה עושים בזמן הזה? כלום ושום דבר. אם במשחקים כמו GTA יש דיבורים תוך כדי הנסיעות (הקצרות הרבה יותר), פה לא קורה כלום. ממש כלום. כמו הפעמים בהם נסעתי ממקום למקום בזמן שאני גולש בטלפון הנייד שלי היא בלתי סבירה בעליל. הנסיעה היא כולה אוטומטית (גם כשאתם בוחרים נהיגה "ידנית", השליטה היחידה שלכם היא על לפנות מתי שצריך) והשיעמום חוגג. לא ברור איך מכניקה נוראית כזו הצליחה להשתחל למשחק בפרופיל כזה גבוה. ועוד יותר לא ברור למה אפשרות ה-Fast travel, שגם עולה כסף, לא זמינה ב-90 אחוז מהנסיעות. זה מרתיח, וזה בעיקר מוציא לא פעם את החשק מהמשחק.

אלמנט מעצבן נוסף הוא מחזורי היום והלילה של המשחק. שעון המשחק ממשיך לרוץ כל הזמן, וכשמגיעה שעת הלילה, יוצאות המון מפלצות חזקות במיוחד להסתובב בשטח, כאלה שרק בשלבים מאוחרים של המשחק תצליחו להילחם בהן, ולכן בכל פעם שמגיעה השעה שש בערב, והיא מגיעה הרבה יותר מדי מהר, צריך למהר ולמצוא מקום לישון בו. השינה הלילית משמשת לא רק להעברת הזמן. בלילה מתווספות לדמויות כל נקודות ה-EXP שהם אספו במהלך היום, ורק אז הם מתקדמים בדרגות, וקיימת אפשרות, אם ישנים באוהל, שאיגניס יבשל משהו מתוך מגוון המתכונים שהוא לומד במהלך המשחק, ובכך ייתן בוסטים שונים לצוות לכל יום המחרת, כמו כוח חזק יותר בקרבות או יותר נקודות HP. אלמנט היום והלילה עצמו לא היה נוראי כל כך אלמלא הלילה לא היה מגיע כל כך מהר. במשחק שבו יש המון Side Quests לעבור, נהיה מהר מאוד מתיש לצאת לשתי משימות ואז לחזור לישון, שוב לצאת לשתי משימות, שוב לחזור לישון, וחוזר חלילה, כשכל נסיעה כזו כרוכה בדקות ארוכות של נסיעה משעממת ברכב. שוב, שיעמום בלתי מובן.

אם מוכנים להתגבר על כל הדברים האלה, יש ב-Final Fantasy XV לא מעט אלמנטים מהנים. הקרבות, שהם הפעם בזמן אמיתי ולא בתורות, קצת כמו סדרת משחקי Kingdom Hearts, מרגישים בהתחלה כמו בלאגן נוראי, אבל תוך כמה שעות תצליחו ללמוד את הניואנסים הקטנים, את הזרם שלהם, ותלמדו לגרום להם להראות כמו קרבות משוגעים במיוחד. מהלכים משותפים עם החברים וכלי נשק מגניבים במיוחד שנוקטיס משיג לאורך המשחק, הופכים אותם לחווייה מהנה למדי. המצלמה לא פעם תילחם בכם אפילו יותר מהמפלצות, ותתעקש לתת לכם את נקודת המבט הכי גרועה על הקרב, כולל בתוך סבכי עצים או מאחורי עמודים, אבל זה לא נוראי במיוחד.

מעבר לקרבות, האלמנט החזק ביותר של המשחק הוא החברות בין ארבעת הדמויות, שהיא זו שמצליחה לגרום לי לחזור ולהמשיך לשחק בו שוב ושוב. מעניין אותי לראות מה קורה לחבורה הזו ולאן הם יתקדמו, גם אם לא תמיד אני מבין למה ומה קורה בדיוק סביבם ומה רוצים כל שאר הדמויות בעלילה המסובכת מדי.

אם אתם מעריצים של סדרת המשחקים, כנראה שתמצאו לא מעט אכזבות במשחק החדש של הסדרה (אם כי גם לא מעט הומאז'ים למשחקים הקודמים, כולל הפסקולים של רבים מהם שמתנגנים ברכב, הדבר המעניין היחיד שקורה שם), אבל אולי גם תגלו שאתם מסוגלים להסתגל לשינויים. אם מעולם לא שיחקתם במשחק בסדרה, ואתם מוכנים לבלוע כמה גלולות בדמות קטעים ארוכים של שעמום (ובהייה בסמארטפון), תגלו משחק עם גרפיקה מרהיבה, עלילה משוגעת ובעיקר חברות אמיצה של ארבע גיבורים, שפשוט לבושים ומסורקים בצורה נוראית.

תגובות