באוקטובר 2016, חודש לפני שחיות הפלא והיכן למצוא אותן יצא לבתי הקולנוע – ג׳יי קיי רולינג הכריזה שהסאגה החדשה שהיא כותבת תתפרס על פני חמישה סרטים, ולא שלושה כפי שהוצהר בהתחלה. ממש כפי שפיטר ג׳קסון, בורא עולם שר הטבעות הקולנועי, הפך את סיפור ההוביט מספר קצר לטרילוגיה מורחבת, הסתמן כי רולינג בדרך לחזור על אותו החטא הקדמון: היוצרת הדגולה פתאום עצרה מלהבין מה הקהל באמת אוהב ביצירותיה. החדשות הטובות הן שזה עוד עשוי להתהפך חזרה, ושהיא עדיין אשפית בבידור קסום ובעיקר – בהצגת דמויות אגדיות, שתמיד רוצים עוד מהן.
מכאן והלאה יהיו ספויילרים של חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד, לכן המשך הקריאה הוא על אחריותכם!
חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד אם כך הוא אינו סרט מושלם, והבעיה המהותית שלו היא כאמור שהוא רק שלב ביניים, פרק המשך שנמתח ל-134 דקות, רעיון שהיה יכול להיות מבוצע בעשירית הזמן, טריילר מורחב (באמת, צפו בטריילר שוב – הסרט נמצא שם במלואו למעט הטוויסט הסופי). כך כל המופע הקוסמי הצבעוני שמתחולל בסרט בכל רגע נתון, שבעיקרו החיות הפלאיות של ניוט סקמנדר – שהן עדיין בהחלט מאוד פלאיות – הופך לאקווריום מרהיב של מכשפים כמעט נטול עלילה. המלחמה שציפינו לראות בין הצד המואר שמוביל אלבוס דמבלדור לצד האפל בהובלתו של גלרט גרינדלוולד היתה למעשה רק הקרב הראשון (והלא מלהיב ויזואלית) בשלב הזה. זאת לאחר שהסרט הראשון והמקסים עסק בבנייה יסודית של העולם, והצגת הדמויות המרכזיות שבו – כך שהיה ניתן לצפות שהסרט שיעקוב אחריו כבר ינוע משמעותית יותר מהר קדימה.
בדומה למלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי, גם במקרה הזה קידום הנרטיב נעצר במידה מוקצנת בשם נסיון פענוח העבר של דמות מרכזית שגדלה בבדידות, ומנסה לקשור עצמה לשם גדול בעולמה. במקרה של הג׳דיי, לפחות היתה זו גיבורת הסרט ריי, ובמקרה של הפשעים של גרינדלוולד, מדובר אמנם בדמות מסקרנת, אך כזו שלא למדנו עליה בסרט הזה דבר, למרות שזה מסביר את מיקומו בסרט הקודם. כל קיומו של קרידנס (עזרא מילר המצויין) הפעם הוא לגלות אם יש לו אח/אחות בעלי חשיבות, בעוד לא מציגים אותו באופן אקטיבי במעשי הבילוש, ולא זוכים להכיר את האופי שלו כדמות עצמאית בכלל. מצד אחד מהות כל הסרט היא לחשוף מי הוא קרידנס – ומצד שני אנחנו רק למדים כפרט טריוויה שהוא אחיו של דמבלדור, מבלי לדעת כיצד גרינדלוולד גילה זאת. התגלית לא מתחברת למאורעות הנרטיביים, אלא לסתם אמירות שנאמרו כמו כשדמבלדור דיבר על אחותו המתה והחרטה שהוא נושא עמו לגבי זה בשיחה עם ליטה לסטריינג׳ (זואי קרביץ) – שדי חשפה לאן רולינג חותרת, אך לא בנתה הסבר של סיבה ותוצאה. בנתיים מסתמן שליטה עצמה הצילה את קרידנס/אורליוס בצירוף מקרים בלתי מתקבל על הדעת, באותו הלילה הסוער על הספינה שעשתה את דרכה לאמריקה.
אז המלחמה בין שני צדדי המכשפים מתגבשת, וכל מכשף יצטרך לבחור צד – כולל ניוט הטהור מכולם, שהסרט השני שומר על אישיותו הניואנסית, וממשיך לפתח אותו בדרכים המתאימות לו במדוייק. אדי רדמיין חוזר לגלם את ניוט, מהגיבורים הכי ייחודיים ומורכבים שהקולנוע הציע לנו במהלך העשור האחרון: תמים, רגיש ועדין נפש, אך בעל בטחון עצמי מהפנט ביכולות והמיומנות שלו; שבור לב, אך מאוהב מחדש; חותר לניתוק מהסביבה האנושית, אך סוחף אחריו מעריצים (בראשם לא אחר מדמבלדור) ונמצא תמיד במרכז האירועיים כמנהיג טבעי. למרות קליימקס הסרט הלא–מרשים של הרבה אש משתוללת ב-CGI, היה זה רגע ההבנה החשוב של ניוט מול אחיו תזאוס (קאלום טרנר), עוד דמות מוצלחת שיחסיהם נבנו בקצרה נהדר. ניוט קיבל את זה שהוא לא יכול להשאר מחוץ לתמונה יותר ברגע דרמטי עוצמתי ומרגש ביותר, בו הוא גם לראשונה חזר להיות בצד של אחיו האבל, לאחר שליטה הקריבה את עצמה למען שניהם. כשליטה נפרדת באומרה ״אני אוהבת אותך״, הסרט משכיל להראות לנו שוט המציג את שניהם – תזאוס מקדימה כאהובה בהווה, וניוט מאחור כאהובה בעבר.
למרות שניוט מבין שהוא בצד הנגדי לגרינדלוולד רק עם סיום הסרט, רולינג הראתה לנו כבר עם סיקוונס הפתיחה האקשני רק עד כמה השניים מסמלים צדדים הפוכים. כשהמכשף הרשע מצליח לברוח מהכלא, הוא משליך את החיה שלו לים בלי לחשוב פעמיים – בניגוד המושלם לניוט, שהקדיש את חייו להגן ולטפח חיות שהעולם היה מעדיף להכחיד אותן, ובסיקוונס ההצגה שלו בסרט – קופץ בעצמו עמוק למים למען אחת מהן. באשר לג׳וני דפ, רבות נאמר עליו בטרם יציאת הסרט, אך אם נבחן את הרמה המקצועית בלבד – דפ הציב פה תפקיד גדול, כפי שכבר שנים ארוכות לא ראינו ממנו. השחקן הותיק בעל המוניטין הפרסונלי המחריד הצליח להטיל אימה מצמררת של ממש, עם הבעות של רצינות תהומית, ולא יחס פארודי–מבודח כפי שהתרגלנו לקבל ממנו. גרינדלוולד של דפ מועבר גם כטיפוס בעל שכבות, ולא כדמות רשע בעל טון אחד. בשל האיכות הזו, אפשר להגיד שמבין סרטי הפרנצ׳ייז שיצאו בשנים האחרונות, הוא עומד לא רחוק מגדולתו של תאנוס בנוקמים: מלחמת האינסוף.
ההפתעה השניה של הסרט היתה ג׳וד לאו בתור דמבלדור. לאו הותיק הוכיח את הכריזמה שלו לא אחת על המסך הגדול, אך כשמדברים על דמות בסדר הגודל האייקוני של דמבלדור – היה חשש קל לגבי החזרה לעבר הרחוק שלו, ולא משנה איזה שחקן היו מלהקים לתפקיד. אך לאו בתור המכשף המבריק והאהוב מכולם הוא לא פחות מפנטסטי, ורולינג לא אכזבה במה שנתנה לנו ממנו: יש לו את הבטחון הבלתי–מתאמץ והמשועשע הדמבלדורי, היכולת לקרוא ולנתח כל אדם סביבו ולהוציא ממנו את המיטב שבו, האומץ לעשות דברים בדרכים המקוריות שלו ולא באופן ממסדי, והנוכחות הזו שיוצרת תחושה שכשהוא נמצא – הכל יהיה בסדר. ולאלו שחששו – היחסים הרומנטיים בינו לבין גרינדלוולד נאמרים פחות או יותר במפורש, בתקווה שיזכו להצהרה יותר מובהקת בהמשך. בכל מקרה, קשר האהבה–שנאה שיתפתח בינהם בסרטים הבאים בעל פוטנציאל להיות מרתק. אגב, הקמאו של מקוגנגל (פיונה גלאסקוט) היה גם במקום לגמרי.
על אף איטיות הפיתוח העלילתי, חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד הניח את כל מה שצריך כדי ששלושת הסרטים הבאים יתעלו עליו. בהתאם לסיפורי הארי פוטר, גם סיפורי חיות הפלא הם בבסיסם על נאמנות, אנושיות, ובחירה במה שנכון, ובכך הם עושים את עבודתם היטב, גם אם עוד לא התקדמו מספיק. מעל הכל, הסרט הצליח לעשות דבר אחד חשוב: להציב דמויות כל כך מופלאות שדורשות חזרה לבית הקולנוע כדי לראות את המשך הסיפור שלהן.
תגובות
