יש חוויות שפשוט קשה לסכם אותן במלים. אתה מביט בדף הלבן או בקובץ הוורד הריק, המחשבות רצות לך בראש לכל הכיוונים כמו מתקן של מכוניות מתנגשות בלונה פארק בו אתה מנסה, לרוב לשווא, למצוא את הכיוון הנכון להתחיל לנסוע בו. ככה אני מרגיש נכון לרגע כתיבת שורות אלה בניסיון למצוא את הדרך לפתוח את הביקורת על Erased, סדרת אנימה מיוחדת ונדירה ששום צופה לא יכול להישאר אדיש מולה לאורך זמן.
הסדרה Erased, או כפי שנקרא שמה ביפנית Boku Dake ga Inai Machi ("העיר שממנה נעלמתי" בתרגום חופשי), היא במקור מנגה מצליחה שנכתבה וצויירה על-ידי קאי סנבה (Kei Sanbe). על העיבוד אל המסך הקטן אחראי האולפן A-1, שהביאה לנו בעבר את הסדרות Aldnoah.Zero ו-Sword Art Online, כמו כן לאחרונה גם את הסדרה הפופולרית Grimgar of Fantasy and Ash. על הבימוי אחראי טומוהיקו איטו (Tomohiko Ito), שבזמנו לקח חלק בבימוי ובכתיבת התסריט של Death Note.
Erased היא סדרת מתח ופנטזיה שעלילתה מתחילה בשנת 2006 ומתמקדת בסאטורו (Satoru). כלפי חוץ, סאטורו נראה כמו בחור ממוצע לחלוטין בשנות ה-20 המאוחרות לחייו – צייר מנגה בינוני מינוס שעובד כשליח פיצה להשלמת הכנסה. אבל לסאטורו יש כוח מיוחד שכופה עליו לחזור אחורה בזמן, בדרך כלל לא יותר מכמה דקות כל פעם, כדי למנוע אסונות קטלניים. העניינים מסתבכים כאשר סאטורו מופלל ברצח, אז הכוח מסתורי שלו שולח אותו חזרה אל תקופת ילדותו בשנת 1988. מצוייד בניסיון חיים ובמנטליות של אדם בוגר, סאטורו צריך לפענח מה עליו לתקן, איך יעשה זאת כילד וכיצד אירועי העבר בכלל קשורים אל המתרחש בהווה.
אמנם על הנייר Erased מוגדרת כ"סדרת מתח ופנטזיה", אבל בפועל היא הרבה מעבר לכך. היא יודעת להיות גם משעשעת, נוגעת ללב, עצובה, טרגית, פילוסופית ולפעמים אפילו מטרידה או מפחידה במידה מסויימת. תוסיפו לקינוח סצינת קליף-הנגר בסוף כל פרק והתוצאה היא לא פחות מרכבת הרים רגשית, שיודעת בדיוק בכל רגע באיזה קצב לנסוע ומתי לגרום לצופים להחסיר פעימה. העלילה עצמה, על אף שבמבט ראשון עלולה להיראות צפויה, היא בעצם מפותלת ומתוחכמת מאוד. היא הצליחה לשאוב אותי כל כך עמוק פנימה, עד שפרק של 20 דקות הרגיש כמו 5 בלבד ובזכות הקליף-הנגרים מצאתי את עצמי מורט שיערות במשך שבוע שלם עד שישודר הפרק הבא.
היכולת ללחוץ כל פעם על כפתורי הרגש הנכונים במינון המתאים גורמים לכך שמצד אחד הצופה אינו מגיע למצב של אינפלציה רגשית ומצד שני יוצר חיבור חזק מאוד בין הצופים לבין הנפשות הפועלות. הדמויות והאיפיון שלהן היא הנקודה החזקה ביותר של Erased. מצאתי את עצמי יותר מפעם אחת חרד לגורל הדמויות ומתפלל ביני לבין עצמי להצלחתן. חוץ מסאטורו, את עיקר תשומת הלב תופסות איירי (Airi), שעוזרת לסאטורו בהווה להרוויח זמן לפני שהמשטרה תשים עליו את ידיה; וקאיו (Kayo), חברה לספסל הלימודים אותה סאטורו מנסה לחלץ מהמשפחה המתעללת שלה במחשבה שהיא אחראית להירצחה בקו הזמן המקורי. דוגמה מצויינת לחיבור הרגשי שנרקם לאורך הסדרה בין הצופה לבין הדמויות ניתן למצוא בפרק 8 – לקראת הסוף יש סצינה מרגשת, ללא מלים וסוחטת דמעות בה לקאיו נופל האסימון לגבי גודל ההתעללות שעברה על ידי אמה. אם מישהו יצא מהסצינה הזו עם עין יבשה, סימן שהוא או לא הקדיש את מלוא תשומת ליבו למתרחש בסדרה או שהוא פשוט אינו אנושי.
מבחינה ויזואלית, Erased יודעת לרדת אל הפרטים הקטנים כדי לספק את האווירה הנכונה. משחק נכון של אור וצל מצליח לייצר אווירה קודרת שמתאימה לטון המסתורי של הסדרה. הדמויות מעוצבות באופן כזה שמצד אחד יהיה קל לזהות ולזכור אותן, ומצד שני הן אינן מרגישות כמו דמויות אנימה גנריות עם מאפיינים חיצוניים מוגזמים או תכונה אחת בולטת כמו שראינו כבר אלפי פעמים בעבר.
הנושא היחיד עליו הדעות חלוקות הוא טיב הפרק האחרון של הסדרה. ישנם אנשים רבים שבשבילם הדרך בה סדרה נגמרת היא בגדר גורם מכריע. בלי להיכנס לפרטים, העימות האחרון עם האנטגוניסט מרגיש כאילו הוא מנסה להתרומם לאנשהו אבל אינו מצליח להגיע אל היעד. לדעתי אפשר היה לעשות אותו דרמטי ומשמעותי יותר, גם אם הסוף לא יהיה זהה אחד-לאחד לזה של חומר המקור. למען הסר ספק, בשורה התחתונה הפרק האחרון מרגיש מספק אך עדיין קיימת תחושה שעם קצת יותר השקעה התוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה הרבה יותר.
נקודה אחרת בה Erased מרגישה קצת פחות מלוטשת, אך עדיין טובה באופן יחסי לסטנדרטים הגבוהים של הסדרה כמכלול, היא הסאונד. שיר הפתיחה מבוצע על-ידי הלהקה Asian Kung-Fu Generation, שחקן חזק בתחום שעבד בעבר גם על פתיחים של נארוטו ושל Fullmetal Alchemist. קליפ הפתיחה מעולה ומעביר את המסר הנכון, גם בשיר וגם מבחינה ויזואלית, ואין לי שום טענות כלפיו. החלק שכן הרגיש לי קצת חלש הוא במנגינות הרקע, שאמנם קולעות לסצינות הנכונות אבל לתחושתי נוטות לחזור על עצמן יותר מדי.
בסך הכל, Erased היא יהלום כמעט מושלם ונכון לעכשיו היא סדרת האנימה המוצלחת ביותר בעיני לשנת 2016 – חוץ מזה שהיא נראית נהדר, יש בה עלילה סוחפת ודמויות מקסימות שקל מאוד להיקשר אליהן. היא מפגינה אינטליגנציה רגשית מיוחדת שבימינו לא קל למצוא בין כל החומרים הירודים שעולים על המסך. כל עוד אין לכם מנעד רגשי של כפית הסדרה יכולה להתאים למגוון של קהלים, ואני ממליץ לכם בחום לצפות בה גם אם אינכם חזקים בתחום האנימה.
תגובות
