האיש מאחורי המצלמה: על פועלו בתחום הפנטזיה של הצלם עמנואל לובצקי

במשך כל התקופות השונות בתולדות הקולנוע, אנשים היו ועודם רצים לבתי הקולנוע כדי לצפות בכוכבים האהובים עליהם בסופר קלוז-אפים על המסך הגדול, מרגשים, מצחיקים, מפחידים ובגדול – מבדרים אותם. לא פעם היו אלו גם במאי ענק ששמותיהם הפכו למותג קולנוע שסוחף אחריו את הקהל, בין אם זה כדי לחוות קלאסיקות בהתהוות במקרים של ספילברג, סקורסזה, זמקיס וחבריהם, או כדי שיוכלו להשתתף בשיחות ״ראית את החדש של טרנטינו?״ ו״איך האחרון של האחים כהן?״. באופן נדיר יותר, אך לא נדיר לגמרי, קורה שגם תסריטאים הם שם דבר שיוצר הייפ סביב כל פרוייקט בהם הם מעורבים, כמו במקרה של צ׳ארלי קאופמן, אך בעיקר בתחום המסך הקטן ובקרב יוצרי הטלוויזיה למינהם. אך רק במקרים יוצאי דופן לחלוטין עולה לו צלם, כמו עמנואל לובצקי במקרה שלנו, שהופך לכוכב הראשי של אינספור הסרטים אותם צילם.

ודאי שעמנואל לובצקי הוא לא הצלם הראשון המדובר בהיסטוריה, שכן צילום הוא כמובן מהאספקטים הקולנועיים החשובים ביותר שכל סרט נשפט על פיהם, ולהוליווד היסטוריה ארוכה של צלמים כוכבים ששינו את פני הקולנוע וריתקו את הצופים. גם בימנו אפשר לציין בהקשר הזה את רוג׳ר דיקינס, המזוהה עם סרטיהם של האחים כהן, כשם פופולארי וכאחד מגדולי הצלמים. אך כמה מכם שמעו את השם וואלי פפיסטר, שצילם את כל סרטיו של כריסטופר נולאן, החל מממנטו ועד עלייתו של האביר האפל, ואף זכה באוסקר על עבודתו בהתחלה? ומי כבר שינן את השם הויט ואן הויטמה, שצילם את בין כוכבים האפי של נולאן, ו-ודאי ימשיך את שיתוף הפעולה הזה בשנים הקרובות, כולל כבר בשנה הבאה כשיצא סרט המלחמה, דנקירק?. בכל זאת, ניתן להגיד כי עמנואל לובצקי הוא מקרה מיוחד של ממש, שכן כבר כמה שנים, פעם אחר פעם, עבודתו היא זו שמוצאת את עצמה בלב השיח בקרב הקהל הרחב, הרבה לפני שמגיעים לדבר על כל אספקט אחר בסרטיו. זה מדהים במיוחד מאחר והוא עובד בעיקר עם הבמאים מהטופ של הטופ, כשהוא הולך רחוק אחורה אל תחילת הקריירה המשותפת שלו ושל אלפונסו קוארון, בלי תכנית נראית לעין להתנתק בעתיד הקרוב ועבודה משותפת קבועה עם טרנס מאליק. הוא אפילו כבר סימן שיתוף פעולה עם האחים כהן בלקרוא ולשרוף, שכאמור, כמעט ולא מוותרים על שירותיו הנאמנים של דיקינס.

עמנואל לובצקי, שנולד למשפחה יהודיה במקסיקו, ולא בכדי הוא הראשון אי פעם שזכה באוסקר על צילום שלוש שנים ברציפות – על הסרטים כוח המשיכה, בירדמן והאיש שנולד מחדש. לובצקי ידוע עבור השוטים המורכבים בטייקים ארוכים שלו, והשימוש המרובה בתאורה טבעית, שהיא דבר מורכב ביותר לכשעצמו, בייחוד ברמה ההפקתית. לכבוד יום הולדתו ה-52 שנחגג אתמול, נעבור על הסרטים הפנטסטיים (בשתי המשמעויות) שידעתם או שלא ידעתם שלובצקי צילם:

לפגוש את ג׳ו בלאק

בראד פיט בתור ה-מוות בכבודו ובעצמו, מלווה את אנתוני הופקינס בימיו האחרונים, בדרמת הפנטזיה הרומנטית הזו של מרטין ברסט מ-1998. כן, ברסט הוא אותו האדם שביים את ג׳יגלי, אך תחת ידו נוצרו גם השוטר מבוורלי הילס וניחוח אישה. הסרט, שמבוסס על Death Takes a Holiday מ-1934, קיבל ביקורות די מעורבות ומבולבלות. עמנואל לובצקי מציג את הצד הרומנטי שלו בסרט הנאה למראה הזה, כשהוא ממלא את הסרט באור נוצץ מכל כיוון, המנוגד לנושא המורבידי שלו, ומשאיר אותו כאגדה פנטסטית.

סליפי הולו

ההפקה המסוגננת להפליא מ-1999 שפחות או יותר חותמת את תקופות הקונצנזוס של טים ברטון וג׳וני דפ, וסוגרת את המאה ה-20 עם הפרש חסר הראש והחוקר חסר המזל, איכבוד קריין, בגילומו המוקפד ומבדר של דפ. אין ספק שהצילום המונוכרומטי ומכוסה העשן הוא אחד הכוכבים הגדולים של פנטזיית האימה הזו, כשלובצקי מכסה את המסך באפרוריות חומה וכחלחלה, מבליט את הלובן של דמויותיו כרוחות רפאים, ומגבש את הגותיות בצורה מודרנית, אבל גם על-זמנית. הסרט זיכה את לובצקי במועמדות לאוסקר.

חתול תעלול

לובצקי כנראה רצה להתנסות באווירה קלילה יותר עם האדפטציה הזו לספר הילדים מאותו השם של ד״ר סוס מ-1957. מייק מאיירס נכנס לתפקיד מהכותרת בעזרת איפור מסיבי ואינספור אביזרים, אבל גם הצילום המוקפד בעל הצבעוניות המיוחדת (שכאילו במכוון היא לא זוהרת או בוהקת, אבל כן עשירה ומלאת חיים), לא עזר לסרט מ-2003 שעומד על 10% לא מרשימים ב-Rotten Tomatoes.

סדרה של צרות

אולי כדי להוכיח שהוא יכול לקחת חלק באדפטציה ראויה לספר ילדים, שנה אחרי, עמנואל לובצקי צילם את העיבוד המוצלח הרבה יותר הזה לסדרת ספריו של לימוני סניקט. הסרט מתבסס על שלושת הספרים הראשונים מבין השלושה עשר, בכיכובו של ג׳ים קארי כאנטגוניסט, הרוזן אולף הנבזה, ושאר הדמויות להן אולף מתחזה, וגם מריל סטריפ שם. לא הצילום בלבד כאן מזכיר את זה של סליפי הולו, כשגם המעצב האמנותי מסרטו של ברטון, ריק היינריכס, ומעצב התלבושות, קולין אטווד, חזרו לשתף פעולה עם לובצקי והשוטים המונוכרומטיים המרהיבים שלו.

הילדים של מחר

ללא ספק סרט הפנטזיה הראשון מהרשימה שמגדיר את לובצקי כאמן שאין שני לו. המותחן העתידני המבריק של אלפונסו קוארון, כאמור ממשתפי הפעולה החשובים ביותר של לובצקי, מתאר עולם דיסאוטופי בו לא נולד אדם חדש כמעט שני עשורים. הסרט, שמבוסס על ספרה של פ. ד. ג׳יימס, כבר ממסד את השוטים הארוכים, המורכבים ומרובי התרחשויות, שהפכו להיות סימן הזיהוי של לובצקי. המצלמה לא נותנת מנוח, אבל בתנועות די אלגנטיות שבוחנות את ההתרחשויות האגרסיביות בקפידה, מקרוב ומרחוק. אחד מהשוטים המסובכים ביותר של הסרט מ-2006 העוקב אחר ת׳יאו, המגולם על-ידי קלייב אואן, הוכן במשך 14 יום, וכל רי-שוט שלו לקח שעות ארוכות. לובצקי כמובן קיבל מועמדות לאוסקר גם במקרה הזה.

כח המשיכה

הסרט שהפך את לובצקי לשם בינלאומי ב-2013, זיכה אותו באוסקר הראשון שלו, ונחשב בידי רבים כאחד מההישגים הויזואליים הגדולים של הקולנוע. הצלם יוצא הדופן אמר שהם ביססו את הויזואליה לסרט המד״ב המרהיב של קוארון בכיכובה של סנדרה בולוק, על תיאורים של אסטרונאוטים מנאס״א, בכדי ליצור מראה עמוק של שמי האינסוף מלאי הכוכבים. התחושה הכללית חסרת הגרוויטציה המוכרת של הסרט נוצרה בעדינות, כך שלא תהיה מסחררת מדי. לובצקי השתמש במצלמות אלקסה דיגיטליות רבות לרובו של הסרט, ואמר שלקח השראה לשימוש בתאורה משתנה מהצלם האיטלקי הדגול, ויטוריו סטוררו. בנושא חשוב על עידן הקולנוע הממוחשב, לובצקי אמר כי המשמעות של סרט מלא באפקטי CGI היא לא עבודה פחותה עבור הצלם, שכן אם התאורה לא מוצלחת – ה-CGI יהיה לא מוצלח, ואף אחד לא מבין יותר מהצלם מה תאורה אמורה לעשות בכל סצנה.

בירדמן

הדרמה הסאטירית זוכת האוסקר מ-2014 של אלחנדרו גונסאלס איניאריטו, היא אמנם לא סרט פנטזיה פר-סיי, אבל בהחלט בעלת מוטיבים פנטסטיים שהופכים אותה ראויה לפחות לתזכורת ברשימה הזו. איניארטו ולובצקי לוקחים את נושא השוטים הארוכים לשיאים כמעט חסרי תקדים (אבל לא לגמרי), גדושים במיז-אנ-סצנות תזיזתיות ותנועות מצלמה אינסופיות, עמוק ובניגוד מוחלט לתאטרון הסטטי בו הסרט מתרחש. הסרט זיכה כאמור את לובצקי באוסקר השני שלו ברציפות.

תגובות