הבמאי–תסריטאי חובב ההומור השחור, אלכסנדר פיין, הוציא בסוף השנה שעברה את לחיות בקטן, שנחשב לאחד הסרטים המאכזבים של 2017, ועכשיו הסרט המד״בי ששוכן בין קומדיה לדרמה מגיע לאקרנים אצלנו. פיין לוקח נושאים בוערים כמו ההתחממות הגלובלית (pun intended), פיצוץ האוכלוסין, תרבות הצריכה וגזילת משאבי כדה״א ומכניס אותם, ועוד הרבה יותר מדי תמות אחרות, לתערובת אינדית עטופה באריזה שקרית שמבטיחה לנו הוליווד.
לחיות בקטן כביכול לוקח אותנו לימים התמימים יותר של הקולנוע במסגרת של מותק, הילדים התכווצו, עם הפרמיס המוכר של כיווץ בני אדם. במקרה של לחיות בקטן, הכיווץ נעשה במטרה מדעית עתידית בה כל בני האדם יהיו קטנים יותר, וכך יצרכו פחות משאבים. אבל לאחר האקספוזיציה והסצנות הראשונות שמכירות לנו את עולם הסרט וגיבורו שבדרך–להתכווץ פול (מאט דיימון), העלילה נחשפת בכיוונים אחרים ומפוזרים ביותר של תמות עצובות וביזאריות, וכל ציפייה שהסרט מתחיל לבנות עבורנו, מתנגשת עם מהלך עלילתי מנוגד במכוון. במקום להיות סרט כיפי או לפחות מבדר, בו אנשים ״רגילים״ מתקיימים לצד אנשים קטנטנים בערים המתוכננות עבורם בקפידה, לחיות בקטן הוא מיש–מש של ביקורות גלובליות שונות וצירופי מקרים תלושים (שהוא עצמו גם מתייחס אליהם, כאילו זה פותר אותו מהבעייתיות).
במהלך שני עשורים של יצירה, פיין זכה בלבם של חובבי קולנוע רבים בזכות סרטים מוערכים, בינהם אודות שמידט, נברסקה ודרכים צדדיות, שזיכה אותו ואת שותפו לכתיבה, ג׳ים טיילור, באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר. בלחיות בקטן הוא הולך רחוק יותר עם המוזרות הטמונה בו כיוצר, והערכים הקומיים מטשטשים אל תוך סיטואציות מכוערות ומלאות בעצב וייאוש, על אף כי הסרט לא מוותר על הרומנטיקה. אי אפשר לפענח מתי הסרט מנסה להעציב ומתי להצחיק (אם בכלל), ובמהלך הצפיה מתעוררת שוב ושוב תחושת אי–נוחות, ולא מהסוג מעורר–המחשבה או האמוציות.
לאחר הליך ההתכווצות של פול, והמעבר לעיירה מכווצת, נראה כי העולם הקטן זהה להחריד לעולם הגדול, במידה שמערפלת מה בכלל היוצר מנסה למסור לנו. למה האנשים שבחרו לשנות את חייהם באורך כל כך קיצוני, חלקם אולי עבור עתיד אופטימי עבור האנושות וכדה״א, לא הצליחו לשנות דבר, ואפילו להרע את מצבם? האם החשיבה המצומצמת של האנושות לא יכולה להוציא אותם מהלופ התפישתי שהמציאו וחיו בו יותר מדי שנים? האם אף אדם לא יכול להיות אחראי לגורלו במידה כזו או אחרת? האם בני האדם לעולם לא ימצאו שלווה ותמיד ירצו את מה שלאחר יש? עם התפתחות המאורעות, נראה שזה הכיוון הביקורתי של הסרט הארוך במיוחד, אך בלתי אפשרי להגיד בודאות, שכן הוא לא מפתח או מעמיק בדברים. מה שכן ניתן להגיד הוא – מה הטעם?
דיימון עשה לעצמו הרבה יותר חסד עם סרטי מד״ב כמו להציל את מארק וואטני (במקור The Martian) של רידלי סקוט, שאף הקנה לו מועמדות לאוסקר. דמותו הלא מגובשת ולא מעניינת במקרה המשונה הזה מלווה בשני שחקני מפתח מוגזמים: כריסטוף וולץ זוכה האוסקרים (ממזרים חסרי כבוד וג׳אנגו ללא מעצורים) הוא דוסאן הסרבי העשיר וחיית–המסיבות שגר בשכנות לפול, והונג צ׳או (שקרים קטנים גדולים), שאף קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב על עבודתה כאן, היא נגוק המנקה בביתו של דוסאן, ואקטיביסטית ווייאטנמית שכווצה בניגוד לרצונה בידי ממשלתה. שניהם מייצגים את שני צידי מטבע ההגירה, האנוכי בעל האמצעים שמניע את חייו והפעילה הפוליטית שרוצה בטובת הכלל ונקלעת בשל כך לצרות. אך כמו שאר המשמעויות הלא ברורות בסרט, גם דמויותיהם התאטרליות פועלות נרטיבית בעיקר כדי שדברים יקרו.
עיצוב הסרט והאפקטים היו צריכים לבנות חוויה ויזואלית יצירתית בסרט בסגנון זה, אך עם CGI ממוצע, ולעתים ממש איום, ובאופן מפתיע נסיונות מועטים מדי להציג את פערי הגדלים, לחיות בקטן כושל באחד האספקטים המהותיים שלו. בעולם בו קיים סרט כמו אנטמן של מארוול, ואפילו הטריילר הקצר והאיכותי של הסיקוול אנטמן והצרעה, האפקטים הסתמיים של לחיות בקטן וההתחמקות של הסרט מלהעשיר את העולם שהוא שואף לבנות, לא מצליחים לעגן את חוויית הצפיה לפחות ברמה האסתטית.
לחיות בקטן מבטיח לנו את הוליווד המבדרת שאנחנו רוצים מסרט שכזה, אבל מטיח בפנינו איזו מציאות מכוערת על–פי עיניו של פיין, כשהוא מתגלה כסרט אחר לחלוטין. לפרקים, כשרונו של הבמאי מתגלם בשוטים מסקרנים או ברגעי כנות ספורים של השחקנים, אך זה לא מספיק כדי לכסות על חוויית הצפייה הלא נעימה שמסבירה את כשלון הקופתי המוחץ, שלא הצליח להשוות אפילו מחצית מהתקציב הלא–גדול. הסרט אולי מנסה לבקר את החשיבה הקטנה והמכווצת של בני האדם, אך מציג בעיקר חשיבה קטנה ומכווצת של עצמו.
תגובות
