סרטי "Home Invasion" צוברים תאוצה בשנים האחרונות: הבית האחרון משמאל, אתה בא בתור, הטיהור ועוד רבים וטובים הפכו את התת ז'אנר הזה לאחד מהטרנדים החמים של סרטי האימה. לא לנשום נכנס לז'אנר מהדלת האחורית ועוסק בפולשים שמותקפים. הסרט עוקב אחרי רוקי (ג'יין לוי, מוות רצחני), צעירה הנחושה להימלט מאמא מתעללת כדי להציל את עצמה ואת אחותה הקטנה מהחיים הקשים שלהם בדטרויט. היא ושני חבריה אלכס (דילן מינט, אסירים) ומאני (דניאל זובאטו, משהו עוקב אחריי) הצליחו לאסוף מספיק כסף בסדרת פריצות מתוכננות היטב על מנת לעזוב את דטרויט, עיר הולדתם הקשוחה.
עד כה הם צברו כסף קטן בזכות הפשעים הקטנים שלהם וכשהשלישייה מגלה שאדם עיוור (סטיבן לאנג, אוואטר) הגר בשכונה נטושה מחביא אוצר קטן בביתו, הם מחליטים ללכת על מבצע אחרון והמכה הגדולה ביותר שלהם. אך התכנית משתבשת לחלוטין כשהקורבן שלהם הופך להיות הרבה יותר מפחיד מכפי שציפו. הוא אורב להם בביתו המבוצר והם נדהים לגלות שהוא מחביא בבית הרבה יותר מרק כסף.
התסריט, שכתב אלברז יחד עם עם רודו סייגוז, בעייתי בלשון המעטה. זה מתחיל מהעובדה שסיפורי הרקע של הדמויות מרגישים מאולצים מאוד, במיוחד זה של הגיבורה; ממשיך עם העובדה שמסיבה לא ברורה שלושת החברים מגיעים למסקנה שאיש זקן ועיוור החליט לשמור סכום כסף מטורף בביתו, והופך לבעייתי מאוד כשצריך לקבל את העובדה שבחור עיוור וזקן, חזק ככל שיהיה, יכול לגבור על שלושה צעירים. מעבר לבעיות המהותיות האלה, גם ההחלטות התסריטאות הקטנות יותר לא בדיוק תורמות לסרט. כך, למשל, קשה להבין איך אותו איש זקן לא יכול לשמוע דיאלוגים שלמים אבל כן מצליח לשמוע נשימות. בעיה נוספת של התסריט היא העובדה שהוא פשוט לא יודע מתי לעצור ולהיפרד משלום מהדמויות שלו – כל אחת מהן לכאורה נהרגת כמה פעמים ואז חוזרת במפתיח שוב ושוב לחיים עד שזה הופך לפתטי ומרגיז עבור הצופה.
למזלו, אלברז עושה עבודה הרבה יותר טובה בתור במאי ומוציא מהתסריט את המקסימום ואולי יותר מזה. למרות שלא מעט פעמים הוא משתמש בטריקים די זולים (ואפקטיבים) של ג'אמפ סקארז, הוא מצליח לביים לא מעט סצנות נהדרות בזכות סינמטוגרפיה נהדרת ועבודת סאונד מרשימה שהופכות סצנות שכתובות בינוני לסצנות אפקטיביות.
מבחינת משחק, אף אחד מהשחקנים לא בולט במיוחד אך זה לא רק באשמתם – אף אחד מהם לא מקבל דמות מעניינת מספיק – הדמות של רוקי לא מספיק מפותחת בשביל שנוכל להתחבר אליה באמת, אך העובדה שהיא לא ה"בחורה הטהורה" שאנחנו מכירים כגיבורות סרטי אימה, אלא פורצת שחומדת כסף, הופכת אותה לטיפה יותר מעניינת מהאחרים; אלכס הוא כביכול ה"בחור הטוב" של החבורה שעושה את זה הדברים בשביל הבחורה שהוא אוהב, אך גם זה לא מתפתח מספיק בשביל שנוכל להתחבר לדמות; ומאני הוא קלישאה מהלכת לא פחות מהאיש העיוור.
באופן אירוני, מי שגונב את ההצגה בסרט הוא דווקא הכלב של העיוור, שמתגלה כמאיים במיוחד ועוזר במעט לקבל את העובדה שעיוור מצליח להתמודד מול שלושה צעירים. הסצינה הנהדרת במכונית והסצינה המלחיצה בתעלת האוורור הן מהטובות ביותר בסרט והופכות את הכלב לאחד מהמלחיצים ביותר שנראו על מסך הקולנוע מאז קוג'ו.
החלק האחרון של לא לנשום הוא ללא ספק החלק הטוב ביותר שלו, ולא בגלל שאחריו מגיעות הכתוביות ואפשר ללכת הביתה: הוא הופך את הסרט למעוות יותר, מותח יותר ואינטנסיבי שמגיע לשיא עם טוויסט נהדר שלוקח את הסרט למקום אחר. הסיום אינו מושלם, אבל כזה שעובד מספיק טוב וסוגר את הסרט בצורה מוצלחת וקיבלתם מערכה אחרונה נהדרת.
בשורה התחתונה, ולמרות הבעיות המהותיות שלו, לא לנשום הוא סרט אימה אפקטיבי שעובד. בשלב מסוים אפילו אפשר להתחבר מעט לדמויות המרכזיות שפשוט קיבלו החלטה גרועה ורק מנסות לשרוד. אמנם לא מדובר בסרט שייכנס לטופ של סרטי האימה הטובים של 2016, אבל הוא בהחלט תוספת לא רעה לרשימת הסרטים שיצאו השנה בז'אנר. פדו אלברז מוכיח כאן שהוא אחד מהבמאים היותר טובים שפועלים בז'אנר כיום ושיש לנו למה לצפות ממנו, בתקווה שבפעם הבאה הוא יעבוד עם תסריט קצת יותר אמין.
תגובות
