היקום הקולנועי של מארוול מתרחב למולטי-יקום קולנועי עם הסרט ה-14 שלהם, בתוספת ויזואלית עשירה של כשפים, קסמים ובנדיקט קאמברבאץ אחד. מארוול ממשיכים עם דוקטור סטריינג׳ באותו קו העשייה הממכר והמבדר שלהם, המתרגם בהצלחה דמויות ורעיונות קומיקסיים ביזאריים ללייב אקשן במסך הגדול. ההצלחה הזו לא מובנית מאליה בכלל, אך עם זאת, מארוול פספסו הפעם צ׳אנס אפי ליצור סרט מקורי יותר, מתוחכם יותר או לפחות מוזר יותר.
הביקורת מכילה ספויילרים מוזרים, המשך הקריאה על אחריותכם:
באופן מפתיע וחכם, במקום להתמקד בפער בין העולם הטכנולוגי והרפואי הממשי לעולם הספיריטואלי שמעבר, דוקטור סטריינג׳ דווקא מנסה למצוא את הגישור בינהם. סטיבן סטריינג׳ (קאמברבאץ) הוא אחד מהנוירוכירורגים המוערכים בעולם, שתאונת דרכים איומה, המשאירה את ידי-המנתח שלו רועדות, מאלצת אותו לחפש אחר משמעות חדשה לחייו – מצב איתו הוא אינו מסוגל להשלים. דווקא אותה עקשנות שלו היא זו שמובילה אותו הישר לאותה המשמעות החדשה, או יותר נכון לאותה המשמעות בשינוי אדרת (בכל זאת, הוא החליף את חלוק הרופאים בגלימה קסומה), המסתתרת בקטמנדו שבנפאל. עולם הכישוף כביכול לא יכול להיות הפוך יותר מכל מה שסטריינג׳ מאמין בו, אבל הסרט כאמור דואג למצוא את הקישורים הנחוצים, ומציג כיצד העולמות מתחברים, סבוכים וזקוקים אחד לשני. זה מתבטא במיוחד בחצי השני של הסרט, שמחזיר את המכשפים שוב ושוב לחדר הניתוחים באותו בית החולים בו סטריינג׳ עבד, תחת ידיה של כריסטין (רייצ׳ל מקאדאמס), קולגה וזוגתו לשעבר, שבמעט מדי זמן המסך שלה מביאה הרבה רוח חיים.
כשקאמברבאץ לוהק לתפקיד, למרות התלהבות אינטרנטית כללית, היה חשש שהוא ישחזר שוב את שטיק השרלוק שלו, וקשה להגיד שזה בסופו של דבר לא מה שקרה. למרות זאת, ולמרות שסטריינג׳ של הקומיקס הוא הרבה יותר עוף מוזר ממה שגרסת הלייב אקשן שלו הציעה לנו, שפע הכריזמה וההומור של קאמברבאץ, לצד המראה המיוחד, השתלטו על המסך והשכיחו הכל, כשהוא הכניס ניואנסים קטנים שונים לתפקיד הרופא יודע-הכל והפרפקציוניסט. הרבה בזכות יכולתו כשחקן, התהליכים שסטריינג׳ עובר מתגבשים כאמינים, ולא נעשים בצורה חדה ודרמטית מדי, אפילו שהמאורעות בחייו גרנדיוזיים למדי. אין ספק שהדמיון לטוני סטארק/איירון מן ומקורותיו קיצוני, וה-MCU לא ממש היה זקוק כרגע לעוד גאון שתופס מעצמו, אבל בכל זאת הכיוונים אליהם סטריינג׳ הגיע עד סוף הסרט מבדילים אותו מספיק ומצדיקים את קיומו, בנוסף לשונותו המובחנת מרוברט דאוני ג׳וניור (ואין זמן בכתבה הזו להתחיל להחמיא שוב על גדולתו של דאוני).
גם את הדיאלוגים הפילוסופיים קאמברבאץ מחליק בקסמו האישי, ובזכותו הם לא ממוקמים בצורה תלושה מדי אלא מבדרת ולעתים גם מרגשת. אל רמת הרגש והדיוק הזו הצטרפה טילדה סווינטון, בגילומה המגניב כ"העתיקה", מכשפת-העל העוצמתית ביותר בכדה״א, שהיתה צריכה להקריב הרבה למען הגנתו. מהצד השני, השחקן הכשרוני והמיומן היטב צ׳יווטל אג׳יופור הופיע כמורדו, שאימן את סטריינג׳ ולאחר מכן נלחם לצידו, היה תאטרלי מדי ולא השתווה לקלילות ולאנרגטיות בהן קאמברבאץ הריץ סצנות. אג׳יופור מוכר כסולומון מ-12 שנים של עבדות, תפקיד עוצמתי עליו קיבל מועמדות לאוסקר, והוא גם לא זר לעולם התוכן הגיקי לאחר ששיחק בסרניטי, הילדים של מחר ולהציל את מארק וואטני. הפעם הוא לא יצר דמות מעניינת או מגובשת והתקשה להגיש את השורות שלו בטבעיות.
זה מוביל אותנו לבעיה המהותית ביותר של הסרט – התסריט שלו. כל נושא מרכזי מוצג אך ורק על פני השטח, ובניית עולם הסיפור ופיתוח הדמויות הם בגדר סיסמאות שנזרקות לאוויר. רעיון היקומים המקבילים נכנס ל-MCU לראשונה מאז שהוקם ב-2008, וכל המידע בנושא שנמצא לנכון להעניק לנו הוא… שיש יקומים מקבילים. האם הכוונה היא לרעיון המולטיוורס כמו שסדרות דיסי (בעיקרן הפלאש) או סדרת הקאלט ריק ומורטי עוסקות בו, כך שאותן הדמויות מתקיימות במקביל באינסוף יקומים אחרים עם סיבות ותוצאות שונות בחייהן, ותחת סבירויות אחרות? או שמא מדובר במשמעות מופשטת יותר, ואז מה היא בעצם אומרת? או אולי בכלל הרעיון הוא לחלוטין ממשי, עם חוקיות משל עצמו, שישתמשו בה בסרטי ההמשך? ומה הוא אותו ״מימד אפל״ בכלל? מעבר לויזואליות האינספשנית הסוחפת, ששוברת ומדביקה מחדש מרחבי רחובות ונופים מאונכים, שעל גבם המכשפים מקפצים ויורים עיגולי קסמים זה לעבר זה, הסרט לא עסק בתמה המרכזית של עצמו. אך אין ספק שבאמת מדובר בסרט עם עבודת האפקטים הממוחשבים ברמה הכי גבוהה שנראתה בשנים האחרונות, וצריך לתת לבמאי הסרט, סקוט דריקסון, קרדיט על הנראות הכללית הנפלאה שלו.
מלבד אלו של סטריינג׳, אנחנו לא ממש מבינים מה מניע את שלל הדמויות, במיוחד אלו מעולם הכישוף, ועוד ועוד שאלות ממשיכות להצטבר: האם בכלל הממשל האמריקאי, או מוסד כלשהו אחר, מודעים לקיומם של המכשפים? מה הם המקורות או האג׳נדה הכללית של מוסד הכישוף לאורך מאות השנים מעבר ל״להציל את כולם״? או עד כמה הקלות בה מורדו הפך מתלמידה הנאמן ביותר של העתיקה לנבל היא בלתי נסבלת? ומה אנחנו יודעים על העתיקה, שאגב במקור הקומיקסי היא גבר טיבטי, מעבר לזה שהיא… עתיקה? טוב, היא גם מאוד מגניבה, אבל מלבד זה לא זכינו לקבל כאן דמות אלא פרסומת או טיזר של דמות, וכבר היא מתה. שלא לדבר על קאיסיליוס, שיכול לשמש כדוגמא מובילה ל״קורס לנבלי MCU גנריים 101״: הוא רע כי הוא רע, ולכן יש לו גם איפור מסביב לעיניים. זה מכעיס במיוחד בגלל הפספוס של שחקן עם איכויות בסדר הגודל שיש למאדס מיקלסן, אותו נראה בקרוב גם בעוד פרנצ׳ייז שאולי שמעתם עליו, מלחמת הכוכבים, כשיככב ברוג אחד. ואני אפילו לא רוצה לדבר על מתקפת ה-cgi האינטרגלקטית, שעונה לשם דורמאמו. כשסרט של ה-MCU מזכיר לי את ארבעת המופלאים: עלייתו של הגולש הכסוף (ואת גלאקטוס), אני יודעת שמשהו באמת לא מסתדר פה. עם זאת, סצנת הקרב הסופי של סטריינג׳ מולו היתה מקורית ומשעשעת ביותר.
מהמימד האנושי-ממשי, דמותה של כריסטין מנוצלת כדי להוכיח את המהפך האמיתי של סטריינג׳, שעכשיו מסוגל אפילו להודות בטעויותיו ולהתנצל עליהן – תכונות חשובות לגיבור, במיוחד אחד עם כזה קנה מידה של כוח בידיו. בשלב מסויים הוא עושה לה צוקרברג של הרשת החברתית, כשהוא מנסה ליצור איתה קשר וירטואלי באובססיביות (דרך מייל במקום בפייסבוק) והיא לא נענית לו. טכנולוגיה היא דבר מופלא ומציל חיים נאמר לנו, רק לפראיים לא יהיה חיבור וויי-פיי בימינו, אבל היא לא תחליף לחיבור האנושי, ורק כשהשניים נפגשים שוב פנים מול פנים כריסטין מפנה לסטריינג׳ שוב מקום בחייה. דרך נרטיבית מקסימה להעברת המסרים הכלליים של הסרט והספציפיים על הגיבור, אך חבל שכריסטין לא פותחה להיות שום דבר בעד עצמה. האם לא היה הכרחי שהיא לפחות מעט תדהם מתגלית הרוחות שכרגע נחשפה אליה, ונראה לאן הדבר השליך מבחינתה?
באופן חריג, מארוול אפילו התעצלו למקם אותנו בשנה בה המאורעות מתרחשים, או כמה זמן בדיוק לקח לסטריינג׳ להפוך מאדם שלא מודע לקיומו של קסם בעולם למכשף-על חשוב. בשניות שלפני שסטריינג׳ עובר את התאונה, בעודו נוהג בבטחון מופרז, מוצעים לו לקוחות פוטנציאליים לניתוח, אחד מהם נשמע ממש כמו תיאור של רודי, AKA וור משין, שלאחר הקרב בשדה התעופה בקפטן אמריקה: מלחמת האזרחים. אך לאחר שהאינטרנט חשב כי זה ממקם את הסרט על הטיימליין המארוולי, מארוול מסרו רשמית כי, למרות שבהתחלה הכוונה אכן היתה שמדובר ברודי, לבסוף הוחלט שזה לא ישמש כרפרנס הזה. זה מובן כשחושבים על זה, אחרת זה אומר שסטריינג׳ הספיק להפצע, לעבור שלל ניתוחים מתישים בנסיון להציל את ידיו, לעבור לקטמנדו, ולהפוך למכשף עוצמתי, בפחות מחצי שנה. אז האם עיקרון ההמשכיות העליון של מארוול אולי מתחיל להכשיל אותם, כשהם נמנעים מלמסור מידע מדוייק ומעמיק לאורך הסרט כולו, רק כדי שאחר כך יוכלו לפרש אותו בהתאם לצורך?
דוקטור סטריינג׳ הוא אחד הסרטים המהנים ביותר שיצאו השנה עם הערכים הויזואליים הסוחפים ביותר, שמומלץ לצפות בו בקולנוע, ובמיוחד באולם איימקס. לאכזבתי, הוא סובל מתסריט שטוח מדי, שלא ממצה את שלל דמויות המשנה והתמות המהותיות שלו, אך זוכה לגיבור מעניין ומבדר, שמיד בתום הסרט כבר רוצים לראות ממנו עוד. כסרט מקורות הוא עושה את עבודתו נהדר – אנחנו רואים רופא שחצן הופך לגיבור מכשף במעבר הדרגתי ואורגני, ופשוט כיף לצפות בקאמברבאץ מתרוצץ מסיטואציה הזויה אחת לשניה בעודו מחפש הגיון בהכל. אך לצד ערכי הבידור הגבוהיים שלו, מה שבעיקר ייזכר עבורי מהסרט הזה, הוא עד כמה הוא מפוספס.
תגובות
