כבר בערך מגיל בית ספר יסודי פיללתי, וכמוני עוד רבים אחרים, לסרט לייב אקשן של פוקימון. כזה שיעביר את משחקי הגיימבוי ואת סדרת האנימציה אל רובד מציאותי יותר. ואז, כאילו מישהו שמע את התפילות של כולנו באיחור של שני עשורים, הגיע הבלש פיקאצ'ו אל הקולנוע. אך האם הסרט עונה על הציפיות ומגשים חלום ילדות ישן? התשובה היא, בקצרה, לא בטוח.
הבלש פיקאצ'ו מתמקד בפרוטגוניסט טים גודמן, שמגולם על ידי ג'אסטיס סמית' (עולם היורה: נפילת הממלכה). טים מגיע אל העיר ריים (Ryme) אחרי שקיבל הודעה כי אביו הבלש ככל הנראה נהרג בהתקפה על מכוניתו. בעקבות מפגש מפתיע עם הפיקאצ'ו של האב שרק טים יכול להבין את דבריו, השניים יוצאים למסע חיפושים אחריו.
הדבר הראשון שמבחינים בו הוא עבודת ה-CGI המושקעת שעשו בעיצוב הפוקימונים של הבלש פיקאצ'ו. לאורך הסרט הצופה יתקל במגוון גדול של פוקימונים, לא רק מתוך 150 המקוריים שכולנו זוכרים את שמותיהם בעל-פה. אומרים ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", ובסרט הזה אין יותר נכון מכך. המודלים של הפוקימונים מפורטים להפליא ותוכלו בקלות להבחין בקצוות הפרווה של פיקאצ'ו, בקשקשי העור של צ'אריזארד, בנקבוביות על הלשון של ליקטיטונג ועוד. כמו כן, האנימציה של הפוקימונים חלקה וטבעית להפליא, מה שהופך את כל העניין לעסק מרהיב ולפחות מבחינה ויזואלית מדובר בהגשמת חלום.
ראיין ריינולדס מדבב את פיקאצ'ו, ואם נדחוק רגע לצד את הדחף לדמיין אותו כל הסרט עם מסיכה של דדפול על הפרצוף, הוא עושה עבודה לא רעה בכלל. פיקאצ'ו מספק לרוב את האתנחתא הקומית באמצעות הערות הציניות והשנונות שלו על כל מה שקורה סביבו, למעט כמה מעידות נקודתיות אל תחום בדיחות הפיפי-קקי הרדודות. בנוסף, הבוגרים יותר שבינינו עשויים להבחין בקריצות משעשעות אל חומר המקור. הצד הקומי של הבלש פיקאצ'ו הוא בהחלט נקודה חיובית עבור הסרט.
על אף השבחים שהורעפו עליו עד כה, הבלש פיקאצ'ו סובל מבעיה מהותית שמעיבה עליו והיא התפתחות קווי העלילה ככל שהסרט מתקדם. הבעיה באה לידי ביטוי בכך שלסרט יש רק קו עלילה מרכזי אחד בו הוא מתקדם באופן ישיר לאורך כל הזמן ולצידו כמעט אפס עלילות משנה שיכולות להוסיף לו רבדים נוספים. אמנם יש התחלה של עלילות משנה, כמו חוסר הרצון של טים להחזיק בפוקימון משלו בניגוד לכולם או מערכת היחסים המתגבשת בינו לבין לוסי, כתבת צעירה שעוזרת לו בחיפושים, אך אותם קווי עלילה אינם כמעט ואינם מתפתחים לאנשהו ולכן בטח שאינם מספקים פיתרון מספק עבור הצופה.
בפני עצמו קו עלילה משמעותי אחד בלבד אינו בהכרח מהווה בעיה בכל סרט, אך במקרה של הבלש פיקאצ'ו זה חוזר אליו כמו עצם הבומרנג של קיובון. הסיבה לכך היא שצופה מנוסה עשוי לנחש בקלות את פיתרון תעלומת ההיעלמות של האב כבר אחרי שליש סרט, ובהתחשב בעובדה שאין פה קווי עלילה משניים להתמקד בהם אז כל מה שנשאר לו לעשות הוא לנסות להתלהב מהעיצוב של הפוקימונים עד שהסרט יגמר. אגב, מדוע כל התקשורת בין טים ללוסי מתנהלת כאילו הם בני 12 במקום 20 פלוס? אני יודע שזה סרט של פוקימון, אבל בתור צופה בוגר מתסכל לצפות בזה. זה גם מטיל צל מעיק על יכולת המשחק של שני השחקנים הצעירים.
אז האם הבלש פיקאצ'ו הוא באמת בגדר הגשמת חלום הילדות הישן שלנו? לא בטוח. בסופו של דבר הוא אכן עומד במטרה שהוצבה בפניו – להיות סרט לייב אקשן ו-CGI מרהיב וצבעוני לעין עבור כל המשפחה על העולם של הפוקימונים ובעליהם. הוא מתאים לקהל צעיר, לאוהבי פוקימון ונינטנדו לדורותיהם ואולי גם להורים שרוצים להכיר לילדיהם את שיגעון הילדות הזה מסוף שנות ה-90, אך שאר הצופים עלולים לחוש בלתי מאותגרים ממנו בגלל פשטותו הרבה.
תגובות
In this article
