היום שאחרי – קומדיית זומבים ללא קיר רביעי

בז'אנר קומדיות הזומבים, שחלק מהצופים כבר מרגישים שבעים ממנו, "היום שאחרי" מצליחה למשוך תשומת לב בזכות מינון גבוה של מודעות עצמית

היום שאחרי

מה קורה כאשר ז’אנר הזומבים מבלה את הלילה עם קומדיית תיכון ממוצעת? התוצאה היא היום שאחרי, קומדיית הזומבים החדשה בנטפליקס על תיכוניסטים שצריכים להסתדר בעולם בכוחות עצמם אחרי שפצצה מסתורית הפכה את המבוגרים לקניבלים חסרי בינה. אבל האם זה מספיק כדי שהסדרה תצדיק את זמנו היקר של הצופה? התשובה בהמשך.

עלילת היום שאחרי (במקור Daybreak) מתמקדת בתיכוניסט ממוצע מינוס בשם ג’וש ווילר (קולין פורד מבתוך הבועה), שמנסה לשרוד זומבים רעבים מצד אחד ומטורפים למיניהם שמנצלים את הכאוס מצד שני. תוך כדי הוא מחפש את חברתו, סאם, שנותק איתה הקשר כשהפצצות נפלו. בהמשך מצטרפים אליו שני חברים: ווסלי, סמוראי פציפיסט שמחפש להתחיל דף חדש, ואנג’ליקה, ילדה גאונה וסוציופתית עם נטייה לפירומניה.

כיאה לקומדיית תיכון, העולם של היום שאחרי הוא מעין מיקרוקוסמוס של חלוקה חברתית עם כל הסטריאוטיפים של תיכון אמריקאי – העיר מחולקת לשטחים ששייכים לספורטאים, למעודדות, לחנונים וכדומה. לכל שבט כזה יש שיגעונות משלו ברמה שבעל זבוב נראה לידם כמו ספר לילדים לפני השינה. אמנם ווילר אינו שייך באופן רשמי לאף אחד מהם, אבל הסדרה כן עוברת בין השבטים השונים על פי חלקם בסיפור והצופים לומדים להכיר אותם.

מה שהופך את היום שאחרי לכיפית מאוד היא המודעות העצמית של הסדרה, שמופגנת לכל אורך הדרך. כבר מהרגע הראשון הקיר הרביעי בין הדמויות לצופים פשוט אינו קיים: ווילר פונה ישירות אל הצופים כדי להסביר דברים, קופץ תרתי משמע מהווה לפלאשבק וחזרה, מגיב כביכול לתגובות של הצופים שמופיעות כטקסט על המסך ועוד. האלמנט הזה כל כך חזק ודומיננטי בסדרה, שאפשר לחשוב שמישהו עשה קוקטייל מודעות עצמית של דדפול עם הפיג’מות והזריק לווריד. זה מה שמייחד אותה בתוך ז’אנר שאולי חלק מהצופים כבר שבעו ממנו.

מסיבת המודעות העצמית הפרועה הזו איננה מוגבלת לווילר בלבד וגם דמויות משניות לוקחות בה חלק פעיל. התוצאה היא פיתוח נהדר של הדמויות המשניות וביסוס סיפור הרקע של כל אחת מהן, מה שלא היה ניתן להשיג אילו העלילה הייתה נצמדת לנקודת המבט של הדמות הראשית בלבד. אפשר אפילו להגיד שלפעמים הדמויות המשניות מעניינות יותר מהפרוטגוניסט עצמו ולשם שינוי אני אומר זאת בהקשר חיובי.

קהל היעד העיקרי של הסדרה הוא צעירים מגיל 16 ומעלה והיא עושה כל מאמץ אפשרי כדי לדבר אל ליבם: עריכה קצבית ומהירה, פס קול עם הרבה מוזיקת רוק, הומור בוטה ומדי פעם גם הורמונים משתוללים שנכנסים לפעולה. אבל היא יכולה בקלות להתאים גם לקהל בוגר יותר בשנות ה-20 וה-30 לחייו בזכות העלילה והצורה המעניינת בה היא מוגשת לצופים.

אז האם היום שאחרי שווה את זמנכם? אם אתם אוהבים קומדיות זומבים ומסוגלים לעמוד בקצב המהיר של האירועים – לכו על זה. באופן אישי, אני נהניתי ממנה ומקווה לשמוע בקרוב הכרזה על עונה חדשה. אל תאכזבו אותי, נטפליקס.

תגובות

במאמר זה

נגישות