פיקסאר מכניסים חיים בעולם המתים – קוקו [ביקורת]

הסרט קוקו הוא ככל הנראה שיא חיובי חדש, הן בפן הויזואלי והן בפן הנרטיבי, בסרטי האנימציה באורך מלא של פיקסאר. ביקורת ללא ספויילרים

סרטם הפנטסטי החדש של פיקסאר קוקו לוקח אותנו לתרבות המקסיקנית, יום המתים (Día de Muertos), ואף הישר לביקור בעולם המתים. כמו שאנחנו כבר יודעים היטב, אולפני האנימציה האהובים מעולם לא פחדו לעסוק בתמות בוגרות מהסוג הזה, ולכן אין להיות מופתעים שבמקרה של קוקו הם אפילו הולכים עם זה צעד אחד קדימה, בעודם מכניסים לאפילת הפרידה מהחיים אינספור צבעים בוהקים.

שם הסרט מזכיר את המקרה הידוע של רטטוי, בו נוצר מצב שבאיזשהו מקום אנחנו מתייחסים לשףהעכברוש כאל רטטוי, במקום שמו האמיתי רמי. אז גם קוקו הוא לא שמו של הגיבור שלו, אבל במקרה הזה, אחרי שתצפו ותבינו מי עומד מאחורי השם, כנראה לא תתבלבלו יותר. הגיבור אם כן הוא מיגל ריברה (אנתוני גונזלז) בן ה-12, שמגיע ממשפחה של סנדלרים, אך חולם להפוך למוסיקאיבעוד מוסיקה נתפשת כקללה במשפחתו, ולכן אסורה בתכלית. כמו במרבית סרטיהם של פיקסאר, נושא המשפחה הוא עוגן הסיפור, אך אחידות המשפחה מוצבת בפני מבחנים מהותיים כשרצונות שונים של חברי המשפחה מתנגשים, וחשוב מכך נבחנת היכולת לקבל ולסלוח.

מיגל, שנולד למען המוסיקה בדיוק כמו שמואנה נולדה כדי לצאת להרפתקאות באוקיינוס, לא מוותר על ייעודו כשהוא מבין שהוא הדבר היחיד שיגרום לו אושר, אפילו שזה גורם למשפחתו להיות מאוד לא מאושרת. לא בכדי הבדיחה הרצה המושקעת ביותר של הסרט קשורה באמנית המקסיקנית פרידה קאלו, שכן נושא חשוב נוסף שהסרט עוסק בו רבות הוא מה הופך אמן לאמן גדול, לעומת מה הופך אמן לאמן מפורסם: במהלך יום המתים המקסיקני ובדרכו הנחושה, מיגל מוצא את דרכו לעולמם מלא החיים של המתים, כשהוא מחפש אחר גיבורו, המוסיקאי המפורסם ביותר בהיסטוריה של מקסיקו, ארנסטו דה לה קרוז (בנג׳מין בראט).

בעולם המתים, מיגל פוגש בבני משפחתו לדורותיהם, במקבץ דמויות מקסימות ומבדרות בראשותה של סבתארבארבא שלו, מאמא אימלדה (אלאנה אובך) הקשוחה והכשרונית. מאמא אימלדה היא הדמות המשפחתית שהחלה בזמנה את האיסור המוסיקלי ואת ייצור הנעליים, אך היא כמובן לא מוצגת כנבלית, והסרט מתייחס אליה בחיבה והבנה. מיגל פוגש גם בהקטור (גאל גרסייה ברנאל), נווד מתעתע שהופך ללב הסרט ולשותפובליתברירה במסעו להבנת מוצאו המשפחתי ולפיתוח כישוריו המוסיקליים. הקטור בקלות הצטרף למבחר הדמויות הפיקסאריות האהובות עלי.

כל חשש שהיה עלול לעלות באופן טבעי כשאולפן הוליוודי ניגש לספר סיפור של תרבות שונה התבדה, כשקוקו מתקרב בזריזות להפוך לסרט המצליח ביותר בהיסטוריית הבוקס אופיס של מקסיקו. קוקו חוגג במלוא המודעות והכבוד התרבותיים את התרבות המקסיקנית, לא מעמיס עליה סטיגמות גנריות, ובאותו הזמן לא מתבייש להתכתב עם ז׳אנר אופרות הסבון המזוהה עם השפה הספרדית. פיתוחי ופיתולי עלילה רבים בסרט הם מהסוג המעט מלודרמטי, וכשקוראים אותם ככאלו הם פועלים מצויין, אפילו אם הם בהחלט יכלו להיות מפתיעים וייחודיים יותר כמו הסרט כולו.

אבל הטוויסט העמוק ביותר של הסרט הוא לא אחד נרטיבי, אלא דווקא אחד רעיוני, שמתבטא דרך דמות שולית בעולם המתים, וכולל את אחד הרגעים היפים ביותר שנראו במורשת הפיקסארית המרהיבה. כאן פיקסאר מערערים אותנו רגשית עם נושא הזכרון האנושי, וכמה עוצמתית יכולה להיות תמונה אחת קטנה. הטוויסט מתכתב גם עם התחינה משיר הנושא Remember Me, שמלווה את הסרט, ועובר גם הוא התפתחות במהלכו. זהו השיר המוצלח ביותר בפסקול של קוקו, שהוא פחות או יותר המיוסיקל הראשון של פיקסאר. שאר השירים פחות זכירים או קליטים, אבל משמשים כאווירה נכונה שלא מסיטה מדי מתשומת לב נרטיבית.

עוד חשש שהתבדה היה הדמיון לסרט אחר שעסק ביום המתים, ספר החיים מ-2014, חשש שמלכתחילה היה מעט מוגזםאי אפשר לצעוק ״גניבה״ על כל סרט ששואף לחקור מאורע תרבותי כזה רחב שכבר נחקר בקולנוע בעבר. אם כבר, קוקו חופף בנקודות מסויימות עם קובו: אגדה של סמוראי (באנגלית Kubo and the Two Strings), ולא, גם במקרה הזה לא מדובר בהעתקה, אלא פשוט במחמאה כפולה לשני הסרטים הנהדרים שמזכירים מעט זה את זה. פיקסאר מן הסתם לא התחילו לעבוד על קוקו באוגוסט 2016 עם צאת קובו לאקרנים, ובמאי הסרט לי אנקריץ׳ (צעצוע של סיפור 2 ו3, מפלצות בע״מ) כבר העלה את הרעיון עוד ב-2010. 

יכולת בניית העולם של אנקריץ׳ ופיקסאר מגיעה לשיאים חדשים בקוקו, הן ברמה הויזואלית, ששוב מציגה אנימציה עשירה ברמת דיוק שטרם נראתה לפני, והן ברמה הסיפורית. פיקסאר נמנעים מטעות של לעשות רומנטיזציה למוות, והמתים נשארים אובססיביים לחיים יותר מהכל. נושא המוות מועבר בעדינות, ובהתאם לצופים הצעירים המיועדים, כדי להתמודד עם השאלות הנוקבות על מורשת משפחתית מול מורשת אומנותית. וכשניגשים לחבר את תמת המשפחה יחד עם תמת תהילת האמןמתקבלת תמתהעל האנטלגנטית של הסרט כולו: הקושי לשלב בין שני העולמות, והויתורים ההדדיים הכואבים ההכרחיים. יחד עם זאת, קוקו מצליח להמנע ממחוזות המטיפנות, אך כן מנסה לגשר באופטימיות מחממת לב בין השאיפות המתנגדות

קוקו מככב עכשיו בבתי הקולנוע, ואין סיכוי שתרצו לפספס את יופיו על המסך הגדול.

תגובות

במאמר זה

נגישות