Cells At Work – אוזמוזיס ג’ונס פוגש את עולם האנימה

אחרי ש"החיים" ו"אוזמוזיס ג'ונס" ניסו להנפיש את המתרחש בגוף שלנו, Cells At Work מנסה להיכנס לעולם המיקרוסקופי הזה בתור הנציג של תעשיית האנימה. האם זה עובד?

Cells at Work

זו איננה הפעם הראשונה שאני נתקל ביצירה שעוסקת בגוף האדם וב”תושביו” בתור מעין מיקרוקוסמוס פעלתני – ילדי שנות ה-90 בוודאי זוכרים את סדרת האנימציה החיים ששודרה בחינוכית ז”ל, והצעירים יותר שבינינו אולי ראו או לפחות שמעו על הסרט אוזמוזיס ג’ונס מ-2001. בעונת השידורים הנוכחית גם בתעשיית האנימה החליטו להרים את הכפפה, והתוצאה שקיבלנו היא הסדרה Cells At Work שהופקה על ידי חברת David Production.

עלילת המסגרת של Cells At Work מתמקדת בכדורית דם אדומה צעירה, שמתוקף תפקידה אמורה להעביר חמצן וחומרי תזונה ברחבי הגוף. הכדורית האדומה שלנו, מפאת חוסר ניסיון, נוטה רוב הזמן ללכת לאיבוד בדרך אל היעד, מה שבעיקר משרת את המטרה להציג מקומות שונים, או ליתר דיוק איברים פנימיים שמרכיבים אותנו.

את Cells At Work אפשר לחלק לשני מוקדים עיקריים – המוקד הראשון הוא הפן החינוכי של הסדרה. כאמור, בזכות הדיסאורנטציה הכרונית של כדורית הדם היא מגיעה לכל מיני איברים ברחבי הגוף ופוגשת סוגים שונים של תאים, וכך הצופה לומד עליהם ועל תפקידם. וכמובן שכל לוקיישן כזה מיוצג בצורה ויזואלית ויצירתית כמו שרק היפנים יודעים לעשות. בצורה זו, לדוגמה, הצופה יכול ללמוד מושגים כמו זיכרון חיסוני, שמיוצג בתור ספרייה; קשרי לימפה, שמוצגים בתור דרכי אוורור ושאר שבילים נסתרים דרכם הכדוריות הלבנות (תיכף נרחיב עליהן) מנווטות; ועל טסיות הדם, שמתקנות פגיעות חיצוניות בגוף ומשום מה מיוצגות בדמות ילדות קטנות וחמודות להחריד.

המוקד השני של Cells At Work הוא האקשן. פה נכנסת לתמונה הדמות המרכזית השנייה של הסדרה – תא לבן (נויטרופיל, למביני עניין) שתפקידו, כמובן, לחסל כל גורם זר שמנסה לחדור לגוף ולבצע בו את זממו. זה המוקד שפחות התחברתי אליו, אולי בגלל שאת רוב הקרבות נגד החיידקים הפולשים אפשר לסכם במשפט “קבוצה של תאים לבנים שוחטים באטרף חיידקים בדקירות סכין”. בואו נגיד בפשטות שזה לא ממש מדוייק מבחינה ביולוגית, וכנראה שהסיבה העיקרית שבסטודיו החליטו לנקוט בגישה הזו היא כדי להקפיץ קצת את רמת האדרנלין ושלא כל הסדרה תרגיש דידקטית. אם, נגיד, התאים הלבנים היו בולעים את החיידקים סטייל Parasyte אז היו תופסים שתי ציפורים במכה אחת – הראשונה היא היצמדות לאופן הפעולה הנכון של מערכת החיסון, והשנייה היא שהייתה נשמרת איזו רמה של אקשן מדמם עבור הצופים שמעוניינים בכך.

לגבי שתי הדמויות הראשיות שלנו, פה יש נקודה שאני חלוק עליה ביני לבין עצמי האם היא מהווה חיסרון או לא – לכדורית האדומה ולתא הלבן אין שם הוא זהות שמייחדת אותם. אמנם הצופה יכול להבחין בדמויות הראשיות כאשר הן מופיעות על המסך, אבל חוסר הייחוד שלהן עלול לפגוע ביכולת שלו להתחבר אליהן. מצד שני, מדובר בסך הכל בשני תאים מתוך טריליון שקיימים בגוף ולכן אולי זה נכון יותר לא לתת להם, לדוגמה, שם פרטי. אני נוטה לחשוב שהבחירה לא לייחד את הדמויות הראשיות היא בחירה מודעת, זאת לאור בדיחה קטנה בנושא לקראת סוף הפרק הראשון.

אם נשים לרגע בצד את האקשן הרדוד יחסית ואת החד-מימדיות של הדמויות הראשיות, מבחינה ויזואלית ורעיונית Cells At Work היא יצירה מרהיבה שמצליחה להפוך כל תופעה בגוף, קטנה או משעממת ככל שתהיה, לדרמה בעלת השלכות. תרגיל מחשבתי: איך הייתם מייצגים פצע מדמם בעור בצורה שלא תגרום לצופה לפהק? חישבו על זה עד שתגיעו לפרק 2.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה שבעה פרקים של Cells At Work כבר שודרו. באופן אישי אני לא בטוח שאמשיך לצפות בה עד הסוף. בכל אופן, אם יש לכם עודף זמן פנוי אתם מוזמנים לתת לה צ’אנס ואולי גם ללמוד משהו על הדרך, בתנאי שלא אכפת לכם מדי פעם לעצור את הפרק כדי לתרגם מושגים בביולוגיה לעברית. קחו בחשבון שבניגוד להחיים, הסדרה הזו איננה מתאימה לילדים בשל האלימות הגרפית שלה ובמקומכם הייתי מגביל את הצפייה בה לגיל 12 ומעלה כדי לחסוך סיוטים מיותרים לקטנטנים שלכם.

תגובות

במאמר זה

נגישות