ברייטברן הוא בזבוז אדיר של זמן ופוטנציאל

תסריט גרוע לוקח את הקונספט המבטיח של ברייטברן והופך אותו לסרט אימה משעמם וצפוי מראש ברגע שמבינים את השטיק שמוביל את העלילה

ברייטברן

“מה אם” זו תחילתה של שאלה שאוצרת בתוכה עוצמה רבה: מה אם בני אדם היו מתעוררים יום אחד עם כוחות-על? מה אם היו פותחים גן חיות של דינוזאורים? ומה אם סופרמן היה משתמש בכוחותיו למטרות מרושעות? הסרט ברייטברן מנסה לענות על השאלה האחרונה, אבל תיכף נסביר מדוע עם כל הכבוד לשאלה – התשובה חשובה לא פחות ממנה.

נקודת הפתיחה של ברייטברן היא אחד לאחד כמו סיפור הילדות של סופרמן: טורי (אליזבת’ בנקס, אפי ממשחקי הרעב) וקייל בראייר (דיוויד דנמן) הם זוג נשוי, שמנסה להביא ילד לעולם אך ללא הצלחה. חללית מסתורית מתרסקת סמוך לביתם ובתוכה תינוק. השניים מאמצים את התינוק תחת השם ברנדון (ג’קסון א. דאן, הבליח לשניה בסוף המשחק בתור סקוט לאנג ילד) ומשם העלילה קופצת ליום הולדתו ה-12. ברנדון הצעיר מגלה שהוא מתחיל לפתח כוחות זהים לאלה של האיש עם ה-S על החזה, החל מחוסן גופני ותעופה ועד ליריית לייזר מהעיניים. אכן, הרבה כוח בשביל ילד שרק נכנס לגיל ההתבגרות. אבל על אף הקונספט המעניין שהסרט מציע, מכאן והלאה הוא מתחיל להתדרדר, ובמהירות.

נתחיל מהמניע הקלוש של הדמות להשתמש בכוחותיה לרעה. לילה אחד ברנדון שומע את החללית שלו מדברת איתו ומצווה עליו… להשתלט על העולם. כן, מתברר שזה בדיוק כל מה שהיה צריך כדי להפוך ילד מתוק שהוריו מרעיפים עליו אהבה ונחשב בין החכמים בבית הספר למכונת הרג סוציופתית. המהפך הזה נעשה בצורה פתאומית, ללא שום תהליך הדרגתי או שמץ של התחבטות בקונפליקט אישי בדרך לשם. הרי בסך הכל החיים שלו טובים ויש לו הרבה מה להפסיד, אז באופן טבעי הצופה הממוצע היה מצפה שהוא לפחות יחשוב פעמיים לפני. גם אין שום טריגר אמיתי שיגרום לו לרצות לרצוח כל מה שזז – לא מתעללים בו בבית הספר והוא לא ישן בארון מתחת למדרגות. נוצרת כאן דמות ראשית שטחית לחלוטין בלי צל של עומק כלשהו, שאפשר לפתח סביבו דיון.

התוצאה היא שבפועל הסרט מתרוקן מתוכן והופך למשמים לחלוטין בערך 20 דקות מתחילתו. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, בניסיון נואש לכסות על עובדה זו הסרט הופך לשרשרת סצינות של פורנו עינויים – ברנדון מחסל דמויות על ימין ועל שמאל, לא משנה עד כמה ההצדקה שלו לכך קלושה, ובדרך מוודא שהמיתות של קורבנותיו יהיו מזוויעות כמה שיותר. נכון, ברייטברן אכן מוגדר כסרט אימה, אבל כשאין תוכן אמיתי בין הזוועות אז האפקט המרכזי שהן יוצרות הוא אדישות. בנוסף, מאחר ומול הדמות אין שום אופוזיציה או עכבה משמעותית, עלילתו יכולה ללכת אך ורק לכיוון אחד צפוי מראש ומשעמם להחריד.

מה שעוד יותר הופך את הסרט למאכזב זו העובדה שמעורב בו ג’יימס גאן, הבמאי של סרטי שומרי הגלקסיה. אמנם הפעם הוא שימש כמפיק בלבד, אבל מאחר ומי שכתבו את התסריט הם שני אחיו, מאט ובריאן גאן, היינו מצפים מבמאי שהצליח לעשות שובר קופות עבור מארוול שיגיד לאחים היקרים לליבו (או שלא?), שהתסריט שלהם אינו טוב ושימשיכו לעבוד עליו.

ברייטברן אמנם מציג קונספט עם פוטנציאל גדול, אבל האמירה הלעוסה “הוא אינו מממש את הפוטנציאל שלו” תהיה כמו לגעת בו בכפפות משי. במבחן התוצאה הוא מפספס את כל המטרות האפשריות שהציב לעצמו, אם בכלל היו כאלה מלכתחילה. אין שום סיבה מוצדקת לצפות בו, למעט אולי אם אתם מאלה שאוהבים לראות סרטים גרועים כדי לצחוק עליהם תוך כדי. ונסיים עם שאלה: מה אם משפחת גאן הייתה משקיעה כראוי בפיתוח התסריט של ברייטברן במקום לזלזל בזמן הפנוי שלנו?

הסרט זמין לצפייה ב-Yes VOD.

תגובות

במאמר זה

נגישות