"אוי ואבוי", זו הייתה התגובה של פחות או יותר כל מעריץ של בלייד ראנר כשהוא שמע על סרט ההמשך, בלייד ראנר 2049. הרי איך אפשר בגלל לחשוב על לגעת ביצירה כל-כך מכוננת, חד-פעמית, שנחשבת עד היום כאחד מפסגות ז'אנר המד"ב והקולנוע בכלל?
יוצרי בלייד ראנר 2049 ביקשו ממבקרים ומעיתונאים לא למסור את פרטי העלילה ואנחנו כמובן נכבד אותם. רק נספר שהעלילה מתרחשת בשנת 2049 ובקליפורניה. הסוכן קיי (ריאן גוסלינג, לה לה לנד), בלייד ראנר ורפליקנט בעצמו, נשלח לחסל רפליקנטים, כלומר את בני מינו. הדברים מסתבכים כשהוא מוצא את עצמו חוקר תיק בן 30 שנה, שעשוי לשנות את חייו ואת התפיסה כלפי רפליקנטים בכלל.
הדבר הראשון שעלה לי מחוויית הסרט אמור להיות ברור מאליו אבל בכל זאת שווה לציין אותו: תראו את בלייד ראנר המקורי לפני, עדיף את הגרסה הסופית (Final Cut). רצוי גם לצפות בשלושה הסרטונים שיצאו ברשת שאמורים לקשר בין הסרטים, כדי לקבל את התמונה המלאה.
את הסרט כאמור, מביים דניס וילנב שבשנים האחרונות ביסס את עצמו כאחד השמות הבולטים בהוליווד עם סרטים נהדרים כמו סיקאריו, אסירים והמפגש מאשתקד. קשה לחשוב על במאי שמתאים יותר לפרויקט הזה, לא רק בגלל שהוא מעריץ גדול של הסרט המקורי אלא בעיקר בגלל החזון האומנותי שלו, שניכר בכל אחד מסרטיו והיכולת שלו להציג קונפליקטים ושאלות, גם אם לא הכי מקוריות בצורה מקורית ומעניינת.
מבחינה חזותית, בלייד ראנר 2049 נאמן למקור, אך הוא הרבה יותר נאמן למקור של המקור –מטרופוליס של פריץ לאנג. העיצוב החזותי של הסרט נראה טוב יותר מהמקור, הרבה בזכות רוג'ר דיקינס ("חומות של תקווה", "ארץ קשוחה"). היתרון החזותי שיש לסרט הזה על קודמו קשור לא רק לאמצעים שעומדים לרשותו של וילנב, אלא לעובדה הוא פשוט במאי טוב יותר מרידלי סקוט. למרות נאמנותו למקור ולאביו הרוחני, בליידראנר 2049 כן מצליח להביא משהו משלו – הולגרמות הענק, עיצוב דירתו של קיי והעיצוב של לוס אנג'לס גורמים לעולם של הסרט להיות מנוכר יותר, דיסטופי יותר וקודר יותר מקודמו.
מבחינה עלילתית ודרמטית, לבלייד ראנר 2049 יש מה להציע. התסריט מגובש יחסית ועומד יפה לאורך כל השעתיים וה-43 דקות שלו. הסרט מעלה שאלות מעניינות ומציג כמה מהלכים עלילתיים מעניניים. עם זאת, הרצון שלו להיות קצת יותר קומיוניקטיבי לקהל רחב יותר מקודמו (שלא ממש הצליח בקופות) מחליפים את ההתעסקות בעומק בשאלות שהוא מעלה בסצנות אקשן מרהיבות. דוגמה בולטת לכך היא סצינת סקס בסרט, שמעלה שאלות על אנושיות של אינטליגנציה מלאכותית. מדובר בסצנה מרהיבה מאוד ומרגשת שעולה בהקשר של קו עלילה די מעניין בסרט, אך ההתעסקות בקו הזה היא לא רבה וגם הדיון שהסרט מעלה על השאלה הזאת הוצג כבר בצורה מרתקת הרבה יותר בהיא המופתי של ספייק ג'ונס.
קרדיט גדול לסרט מגיע לשחקנים – רובם ככולם עושים עבודה נהדרת שמעל כולם בולט ראיין גוסלינג. הצ'ארמר ההוליוודי נראה שתחילת הסרט כליהוק לא מתאים, אך ככל שהסרט מתקדם ודמותו מתפתחת אנחנו מגלים שמדובר בליהוק מבריק ובעוד הוכחה לכך שהוא אחד השחקנים שהכי כיף לראות בהוליווד כיום. גם הריסון פורד, בהופעה לא ארוכה אך מרגשת מספק כאן כמה סצנות מופתיות. יש כאן גם משהו מעניין עם וגאס, שהתזמון להוצאתו של הסרט מעט אחרי אירועי הטרור נותנת לו ממד נוסף כואב ומצמרר כאחד.
אך מעל הכל, בלייד ראנר 2049 הוא ניצחון גדול לקולנוע. בעידן בו כל שני וחמישי מכריזים על מות הקולנוע מגיע הסרט הזה ומראה שמסך הגדול אין תחליף עדייו. כל עוד נטפליקס נשארים בגבולות המסך הקטן הם לא יכולים להציע חוויה שקרובה לחוויה הקולנועית הזו, שהיא אולי המרהיבה ביותר מאז מקס הזועם: כביש הזעם.
בשורה התחתונה בלייד ראנר 2049 הוא המשך ראוי ליצירת מופת. הוא אולי לא מגיע לרמות של המקור מבחינה דרמטית ופילוסופית, אך הוא מציע חוויה ויזואלית מדהימה לא פחות. מדובר בסרט שהוא חובת צפייה לכל חובב מד"ב וכל מי שמספיד את בתי הקולנוע. הוכחה מוחצת לכך שהקולנוע רחוק מלמות.
תגובות
In this article
