קופסת הציפורים – סרט אימה שאינו מצליח לפרוש כנפיים

על אף הרעיון המעניין, "קופסת הציפורים" רחוק מלהצליח לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בו לאור בעיות שונות בתסריט ובדמות הראשית המובילה את הסיפור

קופסת הציפורים

מה קורה כאשר לוקחים את הרעיון הכללי של על העיוורון והופכים אותו לסרט אימה? התוצאה היא קופסת הציפורים, סרט אימה-מתח בעל אופי על-טבעי ופוסט אפוקליפטי, שהגיע בדצמבר לנטפליקס ולאחרונה גם למנויים בארץ. אך בניגוד לעל העיוורון שהיה פורץ דרך באותה עת, לפחות כספר, קופסת הציפורים כנראה שלא ישאיר חותם לאורך זמן.

בעולם של קופסת הציפורים כוח מסתורי וחסר צורה מוחשית גורם לאנשים המבחינים בו לשלוח יד בנפשם, וכל האמצעים כשרים. הדבר מוביל אל קץ הציוויליזציה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, כאשר הניצולים נאלצים להתבצר במקום מסתור ובעת הצורך לחפש אספקה בחוץ חובשים כיסוי עיניים. סנדרה בולוק מגלמת את הדמות הראשית מלורי, אם חד-הורית ש-5 שנים לאחר אותו אירוע קטסטרופלי מנסה עם שני ילדיה לעשות את הדרך ביער אל מקום בטוח.

העלילה עצמה מדלגת הלוך ושוב בין שתי נקודות זמן מרכזיות – הראשונה היא בהווה כאשר מלורי היא אמא לשני ילדים קטנים, והשניה היא בעבר כאשר האפוקליפסה החלה ומלורי נמצאת בהיריון מתקדם וכנראה גם בלתי רצוי, אך על זה נרחיב מאוחר יותר.

החלק של העבר הוא מה שאפשר להגדיר כ”הניסוי החברתי” של הסרט בזמן משבר חסר תקדים: מלורי מוצאת את עצמה מתבצרת בבית פרטי עם קבוצת אנשים, כל אחד עם רצונות ואופי משלו כמו הפחדן, האגואיסט, רכת הלב וכ’ו. אנו נחשפים ליחסים הנרקמים בין הדמויות ולדינמיקה הקבוצתית בין חבריה כאשר מתעורר הצורך לפתור בעיות. מדובר בשלב בו אנשים מנסים להבין את החוקים החדשים של העולם העויין הזה, ולפעמים משלמים בחייהם על טעויות. זה, לדעתי, היה החלק המוצלח והמעניין יותר של הסרט. אולי בקריאה ראשונה זו נשמעת לכם כמו מחמאה, אבל זו בעצם ביקורת מאחר והחלק העיקרי של הסרט הוא בעצם זה שמתקיים בהווה.

כאמור, החלק השני והמרכזי של הסרט הוא בהווה, כאשר מלורי מנסה לנווט על עיוור עם ילדיה אל מקום מבטחים עליו שמעה דרך מכשיר הקשר שלה. מדובר בעצם במסע הישרדות, בו רוב הזמן סנדרה בולוק נתקלת בדברים או מחפשת את ילדיה כאשר הם הולכים לאיבוד. לצערי סצינות אלה חוזרות על עצמן יותר מדי עם כמה ניואנסים לא משמעותיים מספיק, מה שהופך את חלקו המרכזי של קופסת הציפורים למשעמם.

גם השם של הסרט, קופסת הציפורים, לא בדיוק עושה לו חסד. שמו נגזר מכך שהתגלה כי ציפורים נכנסות לפאניקה כאשר אותו כוח מסתורי ורצחני מתקרב, לכן מלורי מחליטה לצאת למסע עם קופסה שמכילה ציפורים כאמצעי התראה. הציפייה הטבעית של הצופה היא שלקופסה יהיה משקל משמעותי בעלילת הסרט, אך בפועל זה מרגיש כאילו התסריט שכח ממנה כמעט לגמרי ונזכר בה רק בסצינת הסיום בשביל מתן מעט משמעות סימבולית. זה בהחלט מוסיף עוד מינוס לרשימת החסרונות המכובדת של הסרט.

במקביל לתמה ההישרדותית מתנהלת גם התמה של סוגיית קבלת ההורות בניגוד לרצון של מלורי. בסצינות העבר הדבר בא לידי ביטוי באמצעות דחיינות והתכחשות של מלורי להריונה המתקדם ולצורך להתאים את עצמה למציאות בנושא זה. הבעיה בסוגיה זו היא בשלב של ההווה, כאשר היחסים שלה עם ילדיה הופכים לפשוט מוזרים מדי: מצד אחד היא דואגת לצורכיהם, מלמדת אותם לשרוד ומחרפת את נפשה כדי להצילם בעת הצורך; אך מצד שני, מלורי לא טורחת לתת להם שמות ופשוט קוראת להם “ילד” ו”ילדה”. לא ברור מה חלף בראשו של התסריטאי שגרם לו לחשוב שלהתכחש לילד ברמה כה בסיסית אחרי 5 שנים של גידולו יעבור אצל הצופה מבלי לכל הפחות להרים גבה בתמיהה.

ישנן נקודות רבות אותן הסרט זורק לאוויר אך לא טורח לפתח. לא אתן פה את הרשימה המלאה כי זה כרוך בכניסה לפרטים הקטנים ולספויילרים, אבל כן יש רעיון אחד שברצוני לדון בו. אחד הדיונים של הקבוצה עסק במהות של הכוח המסתורי שגורם לאנשים לפגוע בעצמם. תאוריה אחת שעלתה היא שאותה יישות מראה לקורבנה את הפחד או האובדן הגדול ביותר שלו, מה שמדרבן אותו להתאבד. נקודה זו איננה מתפתחת בסרט כלל מעבר להשערות תיאורתיות, אבל לדעתי אילו היו מציגים מה הדמות שנחשפה רואה ברגעים שלפני מותה זה היה יכול להוסיף לה רובד נוסף וכך ליצור דמויות קצת עמוקות יותר. כמובן שלא חייבים לעשות זאת עם כל הדמויות, אפשר להסתפק באלה שקיבלו מספיק זמן מסך כדי שנתחבר אליהן, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. אמנם בסרט אותו כוח לוחש באוזני הקורבן בקול של אדם המוכר לו כדי לשכנעו להוריד את כיסוי העיניים, אבל הטריק הזה ממצה את עצמו די מהר.

עוד נקודה שמפריעה לי ספציפית, על אף שהיא עלולה להיות קטנונית, היא הקפיצה החדה בין שתי נקודות הזמן. הסיבה לכך היא שהסרט מתנהג כאילו החיים התנהלו באיזו שגרה במשך אותן 5 שנים, על אף שההיפך הוא הנכון. לדוגמה, הסרט אינו טורח להסביר איך מלורי עברה מהעיר למקום מסתור ביער, או איך היא התמודדה לאורך אותן שנים עם ההורות הכפויה עליה. עצלנות תסריטאית? אולי.

אם אתם מחפשים סרט אימה טוב להתכרבל מולו בלילה קר, קופסת הציפורים איננו אחד מהם. ישנן מספיק חלופות מקוריות שם בחוץ, גם אם הן אינן מושלמות בפני עצמן, דוגמת מקום שקט.

תגובות

במאמר זה

נגישות

היי! בואו נשמור על קשר