ביסטארס (Beastars) – כמו זוטרופוליס למבוגרים בלבד

אחת מהסדרות המעניינות של העונה, ביסטארס (Beastars), לוקחת את הקונספט הבסיסי של זוטרופוליס לחברה משותפת של טורפים ונטרפים אל מקומות אפלים יותר

ביסטארס Beastars

בכל עונת שידורים יש בדרך כלל סדרת אנימה אחת שהיא בגדר יהלום חבוי. סדרה שמאופיינת באיכויות גבוהות או לכל הפחות קונספט מעניין, אבל היא נבלעת מאחורי רעש מכונות היח”צ המשומנות של המותגים המבוססים יותר. הפעם, בעונת השידורים שהסתיימה לאחרונה היהלום החבוי הוא סדרה בשם ביסטארס (במקור Beastars)

העלילה של ביסטארס במתגוללת בעולם מודרני בו טורפים ונטרפים הצליחו ליצור יחד חברה אחת מתפקדת. ההתמקדות היא בשתי דמויות מרכזיות, חברות לספסל הלימודים: הראשונה היא זאב מפחיד למראה אך מופנם בשם לגוסי (Legosi). השנייה היא ארנבת בשם הרו (Haru), שמוקצית חברתית בשל היותה המזרון של בית הספר אם ננסח זאת בעדינות. לגוסי מפתח רגשות כלפי הרו, אבל השאלה הגדולה היא האם זו אהבה או שמא דחף אחר, כזה שנובע מאינסטינקט קדום יותר.

הרעיון של חברה המורכבת מטורפים ונטרפים והצגת ההשלכות החברתיות של מצב זה אינו חדש לנו. דיסני עשו זאת כבר בהצלחה רבה עם זוטרופוליס, אבל מאחר ובכל זאת מדובר בסרט שמיועד לכל המשפחה, הספקנים שבינינו העלו שאלות נוקבות שלא קיבלו מענה כמו כיצד הטורפים מסתדרים בלי בשר? ביסטארס לוקח את הרעיון הבסיסי הזה וזורק לפח את הצנזורה של דיסני.

העניין הוא שהחברה שמוצגת לנו במקרה הזה ממש איננה אוטופית. אוכלוסיית הטורפים היא באופן סמוי קבוצה מדוכאת בחברה, שנדרשת להדחיק את כל האינסטינקטים הטבעיים שלה לטובת הכלל. המאבק היומיומי הזה הוא ציר מרכזי בעלילה ובפיתוח העולם של ביסטארס . זה מודגש כבר מהסצינה הראשונה שמתחילה ברצח, או ליתר דיוק טריפה, של תלמיד בין כותלי בית הספר. המתח בין הקבוצות אינו מתבטא רק בבית הספר אלא גם בקרב החברה הבוגרת, לדוגמה שוק לילה מחתרתי ידוע לשמצה לסחר בבשר. זו רק דוגמה אחת מדוע הגדרתי את ביסטארס בתור זוטרופוליס למבוגרים בלבד. יש שם הרבה מאוד נושאים שלעולם לא תמצאו בשום סרט של דיסני כמו סקס, סמים, סחר בבני אדם ועוד.

בין לבין תמצאו פה אלמנטים שמאפיינים סדרת בית ספר טיפוסית: דאגה לסטטוס חברתי, חוגים ופעילויות, אהבות ראשונות, המירוץ למצוינות וכ’ו. בפני עצמו זה ממש לא כוס התה שלי, אבל המתח החברתי בין הטורפים לנטרפים נוכח בכל צעד ושעל וזה מה שהשאיר אותי מול המסך.

ברזולוציה פרטנית יותר, העלילה עוקבת מקרוב אחרי המאבק הפנימי של לגוסי, שמדחיק בצורה חריפה את אופיו האמיתי כטורף שמצויד בכל הכלים הנדרשים כדי לצוד ולהרוג. זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מנסה להתחמק מכל עימות גם במחיר של השפלה עצמית, על אף שיש לו את כל הדרוש כדי לצאת ידו על העליונה. הוא מפחד מכוחו שלו וממה שיקרה אם ישתמש בו. אבל ברגע שהרו נכנסת לתמונה משהו בתוכו מתחיל להתערער.

המאבק הפנימי הזה והרצון לפענח את הרגשות של לגוסי כלפי הרו באים לידי ביטוי גם בפתיח של הסדרה: תחילה רואים את לגוסי אורב להרו בשעת לילה כאשר האחרונה מנסה לנוס על נפשה. לאחר מכן, כאשר הוא משיג אותה פתאום הלילה מתחלף ביום והם רוקדים יחד בשמחה, כמו שכנראה הפרוטגוניסט שלנו מפנטז. אך בסוף שוב יורד הלילה ולגוסי המבועת חוזר אל המציאות הקרה והאכזרית, מביט בשלולית הדם על הרצפה שמשקפת את אור הירח. כל זה קורה עם מוזיקת ג’ז ברקע, שמתאימה את עצמה למתרחש על המסך. זו דוגמה נהדרת כיצד ניתן לספר קונפליקט באמצעים ויזואליים בלבד.

אם כבר הזכרנו את הצד הויזואלי, בואו נדבר רגע על האנימציה. תעשיית האנימה השמרנית עושה בשנים האחרונות צעדים מדודים אל עבר אמצעי ציור מודרניים, כלומר יותר שימוש ב-CGI ופחות ציור ידני מסורתי. בביסטארס מציגים פשרה בין השניים: דמויות ב-CGI לצד רקע מצויר. במבט ראשון זה נראה קצת מוזר, אבל אחרי תקופת הסתגלות קצרה זה לא מפריע ואפילו לעתים תורם לטיב האנימציה עצמה של הדמויות.

מבחינתי, ביסטארס היא היהלום החבוי של עונת שידורי הסתיו ביפן וחבל שהסדרה לא קיבלה יותר במה כדי לחשוף את הרעיונות המעניינים שהיא מציעה. אם אתם מחפשים סדרה שתגרום לכם לחשוב ואפילו אולי להתרגש לפעמים, אני ממליץ עליה בחום.

תגובות

במאמר זה

נגישות