באטמן נגד סופרמן, או: איך נאבקתי בדחף להירדם

הטעות הראשונה שלנו היא להתייחס לבאטמן נגד סופרמן כ"סרט". לא חברים, זהו אינו סרט, אם כי קדימון באורך של שעתיים וחצי שנותן לנו רקע מינימלי עד לא קיים על הדמויות ומספק הצצה אל הסרטים הבאים בסדרה, דוגמת ליגת הצדק, וונדר וומן, אקווה מן ושאר החברים. כל מה שמסביב מקושט באפקטים מרשימים מאוד ותירוץ עלוב למה שבסרטים אחרים נקרא "עלילה".

ומהי אותה עלילה שאינה קיימת, אתם שואלים? אה… באטמן שונא את סופרמן, באטמן נלחם בסופרמן. מדוע? מסתבר שבזמן שסופרמן הפראייר היה עסוק בלהציל את האנושות מפני הקריפטונים המרושעים, הוא פוצץ (בטעות!) את הבניין של ברוס ויין וזה הכעיס אותו מאוד. גבר, על המושג Collateral damage שמעת? בכל מקרה, זה הכעיס מאוד את ברוסי והוא החליט לצאת למסע נקמה. כל מילה שאגיד מעבר לזה תיחשב כספויילר לאלו מכם שעדיין לא צפו בסרט. אבל מצד שני, למה לטרוח?

לכאורה, הסרט אמור לעסוק בשאלה הקיומית המהותית – מי חזק יותר? האדם או האל? לעומת זאת, מה שהסרט באמת עוסק בו הוא תסביכי האב והאם הפסיכוטיים של הגיבורים הראשיים ושל לקס לות'ור אחד. לסופרמן יש קצת Mammy issues, לבאטמן יש הרבה מזה וללקס הצעיר… ובכן, לא ברור מה בדיוק אבא שלו עשה לו בילדותו, אבל אני חושבת שרק התעללות בגופה שלו הייתה עוזרת לו במקרה הזה. לא ברור מי החליט שזה נושא רלוונטי לסרט של גיבורי על, אבל העובדה היא שזה מה שאנחנו מקבלים בסוף. אם הניסיון היה לתת לסרט גוון עמוק ורציני יותר, אפשר לומר בוודאות שהוא כשל בצורה מחפירה.

והאשמה על כך מופנית כמובן לבמאי המהולל, זאק סניידר. שמעו, זה אולי הצליח לו ב-300, אבל מצד שני, בואו לא נשכח שסניידר אחראי גם לכישלון שנקרא סאקר פאנץ' (Sucker Punch) ומכאן ועד להפקיד בידיו הלא מנוסות מספיק פרויקט עתיר תקציב ועתיר כוכבים שכזה… ובכן, התוצאה המבישה לפניכם. עכשיו אתם בטח צועקים לי "איש הפלדה! מה לגבי איש הפלדה?". אז עכשיו זה הרגע לגילוי נאות – לא צלחתי את איש הפלדה עד הסוף. כן, כן, נרדמתי באמצע מרוב שעמום. ואני לא בן אדם שמשתעמם בקלות. כבוגרת החוג לקולנוע, שרדתי דברים קשים יותר מזה (היוש, קולנוע של זרם התודעה הצרפתי של שנות השישים), אבל איש הפלדה היה מעבר לכוחותיי. ולא, גם המראה המצודד של הנרי קאביל לא עזר.

אבל שלא תחשבו שאני מאשימה רק את הבמאי, חלילה! אני גם מאשימה את התסריטאים. הוא אחד מהם. בניגוד לאיש הפלדה, שאותו ראיתי מכורבלת עם חבר שלי בבית, בקולנוע לא הייתה לי את אותה הנוחות ונמנע ממני לעצום את עיני לאחר חצי שעה תמימה שבה בהיתי במסך ותהיתי כיצד טריליון האירועים הלא-קשורים שהציגו בפניי עד כה הולכים להתלכד לעלילה קוהרנטית אחת. אני עדיין תוהה לגבי זה, אגב. כמו שניתן להבין, הבעיה הגדולה של הסרט היא שהוא מתפזר לכיוונים רבים מידי ולא באמת מספק לנו חוט עלילה שניתן לעקוב אחריו. ואם זה לא מספיק, הסרט מלא בסתירות לוגיות. ברוס ויין טוען בנחישות בפני אלפרד שהוא רודף אחר פושע מסוים עקב סיבה ספציפית, מה שמתגלה כשקר מוחלט (לא יפה לשקר לאלפרד). הבעיה היא שהסיבה האמיתית, שהוא היה מודע אליה, לכאורה, כבר זמן רב, מופיעה בסרט הרבה יותר מאוחר. זאת אומרת, שברוס היה מודע למשהו הרבה לפני שהדבר קרה. איך? לא ברור. וזאת רק דוגמא אחת.

אבל מספיק לדבר על העלילה. בואו נעבור למה שחשוב באמת – השחקנים. התואר "האיש בעל הבעת פנים אחת לאורך כל הסרט" הולך כמובן לבן אפלק, כי כמו שכולם צפו – וצדקו – הוא היה בחירה גרועה מאוד בשביל הדמות של באטמן (אני נשארת נאמנה לכריסטיאן בייל, חוץ מהסרט השלישי, לגמרי לא באשמתו). אין בו לא רגש, לא ייחודיות ולא יכולת משחק. בקיצור, הוא לא מביא שום דבר חדש, מקורי או אישי לדמות של באטמן. והכי גרוע? זה לא נראה כאילו הוא מתאמץ. ולמה לעזאזל הוא נראה כל כך זקן?! גם הנרי קאביל לא כל כך הרשים אותי. אם הייתי צריכה לתאר את ההופעה שלו במילה אחת, הייתי בוחרת ב"פרווה".

וכמובן, איך אפשר שלא להזכיר את גל גדות יקירתנו, הגאווה הלאומית, כפרה עליה ושלל תארי החיבה האחרים שתרצו להרעיף עליה – הופיעה בסרט, במצטבר, אולי למשך 10 דקות, וזה בהגזמה. אני דיי בטוחה שקידום הסרט גזל ממנה זמן רב בהרבה מאשר עצם ההופעה בו. ואתם יודעים, היא באמת עשתה עבודה מצוינת בהופעתה הקצרה-אך-מרשימה. כי בואו נודה באמת, עד כמה גרוע אתה יכול להיות כשאתה מקבל זמן מסך כל כך קצר? אז כל הכבוד לגאווה הישראלית בהוליווד, ששיחקה בצורה נהדרת דמות גבוהה, יפה, אופנתית וממעטת בדיבור.

אבל לא הכל רע, רק כמעט הכל. נקודת האור היחידה בסרט הוא ג'סי אייזנברג (הרשת החברתית), הלא הוא לקס לות'ור המטורף והמופרע, אם כי הליהוק הזה היה דיי מפתיע. זהו לא סוד שאייזנברג הוא שחקן איכותי ובסרט הזה הוא באמת מתעלה על עצמו. אעיז ואומר שמשחקו מתקרב, אולי אף מחקה, את זה של הית' לדג'ר המנוח בדמותו הבלתי נשכחת של הג'וקר בהאביר האפל. וזה בעצם הדבר שמעלה תהיות. אף פעם קודם לכן לא ראינו את לקס לות'ור– לא בקולנוע ולא בטלוויזיה – מוצג בצורה שכזאת. קודם כל, הוא לא קירח, אבל זה באמת בקטנה. אומנם גם בסרט הזה לקס הוא מאסטר מיינד רשע ומניפולטיבי, אבל הוא לא קר רוח ומחושב כמו שאנחנו רגילים לראות אותו. להיפך, נראה שהוא מונע מדחפים ילדותיים ואימפולסיביים, כמו ילד עם בעיות ריכוז ששכח לקחת את הריטלין שלו. ויחד עם זאת, המשחק של אייזנברג הוא לא פחות ממבריק.

אבל עם כל הכבוד למשחק המשובח שלו, גם זה לא מספיק כדי לפצות על סרט שהיה לו את הפוטנציאל להיות מצוין, אבל ליהוק גרוע ותסריט חובבני הפכו אותו לבלתי ראוי לצפייה בכל מובן. ואני אפילו לא רוצה לדבר על נקודת השיא של הסרט שהייתה אמורה להיות מאבק בין שני ענקים, אבל בפועל נראה כאילו לקוחה מתוך דרמה רומנטית משנות החמישים – מוגזמת, צפויה וכל כך פאתטית. וכמו שנאמר תמיד על סרטים מבוזבזים שכאלה – לפחות האפקטים טובים.

תגובות