ב-2008 רוברט דאוני ג׳וניור הפך להיות טוני סטארק, טוני סטארק הפך להיות איירון מן, וכך הוצתה לה אידאת היקום הקולנועי של מארוול. 17 סרטים נוספים אחרי, האיחוד השלישי של הנוקמים מגיע בחגיגיות למסך הגדול כאירוע קולנועי חסר תקדים, ומבהיר מחדש רק עד כמה מיוחדת היצירה הקולנועית הזו המתפרשת על פני עשור שלם. הסרט נועץ עצמו בחכמה באותה נקודת פתיחה של היקום שלו – הכוכב הגדול ביותר עליו הוא נבנה – איירון מן. עכשיו אנחנו סוף סוף יודעים למה סביב המגה-בלוקבאסטר הקפידו על סודיות כל כך מורחבת, ומבינים יותר איך הוא מבוסס על מה שטוני הזהיר אותנו מפניו כבר שנים: המפלצת שלא נדע איך להתמודד איתה כשהיא תגיע. רק שמסתבר שטוני לא התכוון באמירה הזו רק להגעתו של תאנוס, אלא גם להגעתו של הנוקמים: מלחמת האינסוף.
סרטם של האחים רוסו הוא התגשמות הרגע ממנו טוני פחד מכל, והתפוצצות גרנדיוזית של כל רגע מ-18 הסרטים הקודמים של מארוול בו זמנית. עד כדי כך שניתן להכריז כי מלחמת האינסוף לחלוטין לא עומד בפני עצמו, ומהווה הזדמנות אמיתית להבין לעומק עד כמה כל שאר הסרטים היו שלובים זה בזה, ונבנו יחדיו לקראתו. הרוסואים מלהטטים בין הניואנסים המזוהים עם כל מותג נבדל – החל משיטוט חללי מבודח של שומרי הגלקסיה על רקע הצבעוניות הגלקטית, ועד לרצינות והאחווה המתנהלות בוואקאנדה המסורתית-עתידנית. צמד האחים מדייקים בהבדלי הטונים השונים עד לרמות חילופי פלטות הצבעים והתמות המוסיקליות, מבלי לשבור את האחדות הסינמטית של הסרט כמעט באורח פלא.
בתוך המעשיה הספקטקלית הזו, שריבוי מאורעותיה ומראותיה הויזואליים היה עלול לעלות על גדותיו, הכל מצליח להתחבר: כל גיבור מקבל את הזמן שלו לזרוח, אם במפגני אקשן מסעירים של שלל כוחות-העל האינדיבידאוליים, או ברגעים הקטנים של שנינויות/דמעות החושפות את האופי העומד מאחורי כל אחת מהדמויות. ההצלחה הלא מובנית מאליה הזו של מארוול להבין מה הקהל אוהב בכל דמות, ומה מבדיל בין כל דמות, מתבטאת בדיאלוג אחד קטן ולבבי – בשלהי הקרב העמוס בוואקאנדה, גרוט בן-הנוער אומר בשפת ה״אני גרוט״ שלו משהו לקפטן אמריקה, וקאפ עונה לו באדיבות תמימה: ״אני סטיב רוג׳רס״. מלבד הנוכחות האגדית של כריס אוונס בתור קאפ, שכובשת כל שניה שלו על המסך, לא הרבה מתפתח אצלו בסרט, וזה בדיוק כל העניין. אנחנו כבר לא נלחמים בלוקי, שבעצמו מעולם לא באמת רצה להיות בצד הנגדי – זה תאנוס שמגיע ומאיץ בהתגלגלות הארועים כך שבכלל אין לחייל-העל טוב הלב מקום אמיתי בסיפור עדיין. וכך גם לא לשאר חבריו הישנים והחדשים.
ההומור האייקוני של הפרנצ׳ייז שוב מככב בעצמו, ובמקרה הזה הוא חשוב במיוחד לא רק כדי לשמור על ערכי הבידור המארווליסטיים, שתמיד איזנו בין קלילות קומית לאסונות טראגיים, ואף לא רק כדי למצות את מקסימום המגניבות מהדינמיקות הותיקות ומהמפגשים החדשים. ההומור נמצא במלחמת האינסוף בעיקר כדי להחזיק לנו את היד, וללוות אותנו בעוד הדרמה האמוציונלית והקצב עוצר-הנשימה משתוללים עוד מפתיחתו של הסרט, ורק הולכים ומתגברים מסיקוונס לסיקוונס. בעיקרם של אותם המפגשים החדשים אגב יש לציין את מלחמת האגו הנפלאה של איירון מן ודוקטור סטריינג׳ (בנדיקט קאמברבאץ׳, שהדהים בכל הגשת שורת דיאלוג ובכל תנועת יד מכשפת), והאינטרקציה של המלאך-פיראט העונה לשם תור עם שומרי הגלקסיה, כשרוקט העניק לאל הרעם עין חדשה, וגרוט העניק לו את הפטיש החדש.
טוני ידע שיגיע הרגע הזה, בו המפלצת תופיע משום מקום לפני שנערכו לקראתה – ואף אחד, לא ביקום הסרטים ולא במציאות שלנו בקרב הקהל, לא שיער עד כמה מהר ועד כמה כואב זה יהיה. טוני מתחיל את הסרט כשהוא מתאר לפפר (גווינת׳ פאלטרו), שאנחנו אגב לא יודעים את גורלה, חלום בו הוא אב לילד, והוא מסיים את הסרט חסר אונים כשפיטר פרקר, הבן הרוחני שלו, מת בזרועותיו. זהו הרגע הכואב ביותר בעשור היצירה של מארוול – לא התכוננו לאבד את גיבור-העל הפופולארי ביותר של מארוול, ואולי אף בהיסטורית הקומיקס בכלל, והופעתם מוחצת הלבבות של דאוני כטוני השבור וטום הולנד כספיידי הצעיר והמבוהל רק הוסיפה לעוצמת הרגש. מלחמת האינסוף הוא על איך חלומות הופכים לסיוטים, כשהאדם הלא נכון מקבל יותר מדי כוח לידיו.
ישנו רגע אחד מהותי במלחמת האינסוף שמסמל את כל מה שהסרט מייצג, וזה הרגע בו סטאר לורד (כריס פראט) בוחר ללחוץ על ההדק ולהרוג את גאמורה (זואי סלנדה, שהרגישות שלה כשחקנית נצצה בסרט במיוחד), לאחר שנתפסה בידי תאנוס. נוצרת כאן הקבלה בין הגיבורים האהובים לבין הנבל המאיים: סטאר לורד בחר להרוג את גאמורה, האהבה הגדולה של חייו, כדי להציל את הגלקסיה, בדיוק כפי שתאנוס על-פי ראות עיניו בחר לעשות, כשיקריב אותה תמורת אבן הנשמה.
מארוול יוצרים הפרדה משמעותית וחשובה בין הראשון כגיבור לשני כנבל – הראשון יקריב מעצמו כדי לשמור על הבחירה החופשית של כולם, והשני יקריב מעצמו כדי לשמור על הבחירה שלו בלבד. סטאר לורד בחר להגן על תושבי היקום, ובזאת הוא גם בחר שלא לקחת את רצונה החופשי של גאמורה ממנה. זו המלחמה על הסימפטיה האנושית מול המלחמה על האג׳נדה. דיסני ומארוול מציגים לנו מה קורה כשאדם מציב את הדעה שלו מעל שאר הדעות של כולם, ובכלל מעל כולם, וגם אם ממש לא נרצה להאמין בזה – באיזו זריזות אז הכל ידרדר, וכל כך הרבה טוב יהפוך לאבק. הם הולכים עם זה, אולי לראשונה, ובהחלט בנקודת ציון קולנועית שתזכר לשנים רבות, עד הסוף.
ג׳וש ברולין מגלם את תאנוס במורכבות הנעה בין הנחרצות לייסוריו של הנבל האימתי, שבראש ובראשונה מוחק את יכולת הבחירה מהיקום. הרגע הקריטי הזה ב-״Knowhere״, התחיל עם הבסת תאנוס בידי גאמורה, שהתגלתה רק כמבחן רגשות שתאנוס הציב בפניה. אז הגיעה ההקרבה האולטימטיבית, שהסתיימה עם גילוי המציאות העגומה והמייאשת (נראה שתאנוס היה סקרן בדיוק כמונו לראות אם סטאר לורד ילחץ על ההדק). כפי שהרגע הזה חושף את האמת שמאחוריו, הסרט חושף לנו בסיומו את האמת המרה שמאחורי כולו – כל מה שראינו היה רק מציאות מדומה בה הגיבורים נלחמים בכל כוחם כאילו שהיה להם סיכוי, בעוד כוחם שווה כבועות סבון המועפות על-ידי הרוח אל מול כוחו המוחץ של תאנוס. לא משנה באילו בחירות היו בוחרים הגיבורים – תאנוס כבר ניצח עוד לפני שזה התחיל, וכל מה שנותר לו זה להקיש באצבעות.
האחים רוסו וקווין פייגי כבר ברגע הזה קורצים לכל אלו שבמשך עשור ביקרו את מארוול על ״הנבלים החד מימדיים״ ועל ״קלילות הדעת ששולטת ביקום הקולנועי הזה״, ומזהירים: אתם צופים עכשיו בבלוקבאסטר הכי אמיץ בתולדות הקולנוע. עם סיום הצפיה, מסתבר כי בכלל ליווינו את תאנוס במסע שלו, ואת איירון מן במסע שלו להבין שזהו אכן מסעו של תאנוס. זה רק סימבולי שכבר בסצנה שפותחת את הסרט תאנוס הורג בקלות את לוקי (טום הידלסטון), הנבל הראשון של הנוקמים, שלמעשה גרם להם להתאחד לראשונה, וזה שנחשב עד כה לנבל המוצלח והפופולארי ביותר ביקום הזה. לוקי מנסה לשלוף טריק אחד ילדותי אחרון לפני שמגיע (ככל הנראה) לסופו האמיתי. וטוני, יחד עם חבריו הכוכבים, פתאום מוצאים את עצמם בתפקידי המשנה, בדומה לחבורת המיניונים של תאנוס המנוצחים בזה אחר זה.
מלחמת האינסוף הוא אירוע הקרוסאובר הקולנועי הגדול של כל הזמנים, שתוצאתו הכמעט-אירונית שולחת אותנו חזרה לנקודת הפתיחה הנוסטלגית של הנוקמים, כשמרבית בני הברית החדשים שלהם התפוררו אל מול עיניהם. בנוקמים הראשון טוני אומר ללוקי – אם אנחנו לא יכולים להגן על העולם, אתה יכול להיות בטוח שננקום בשמו. מלחמת האינסוף היה בכלל סגירת המעגל של תאנוס, שבפני עצמה תיצור (בסרט הבא) את סגירת המעגל הזו של הנוקמים, שסוף סוף כשמם כן הם יהיו. מובן שהגיבורים ינסו להחזיר את הגלגל אחורה, ואז המתח יהיה נעוץ בגילוי מי מהדמויות הנעלמות ישוב, את מי הם באמת איבדו, ויותר מכך – מי מהחבורה המקורית יאלץ להקריב את עצמו לשם כך. יהיה מעניין גם לגלות האם סטריינג׳ שמר על טוני בחיים כי הוא ראה שרק באמצעותו יוכלו לנצח. מה שבטוח – קפטן מארוול בגילומה של ברי לארסון תהיה שם.
הגדולה האמיתית של מלחמת האינסוף היא שלמרות האפלה הבלתי נתפשת שלו, הוא כל כולו רגש אחד טהור. הרגש הייחודי שחוויית קולנוע בכזה סדר גודל מעוררת, אל מול הרגשות העזים של האהבה והתקווה המניעות כל צעד של הגיבורים. דיסני ניצבים באומץ אל מול המורשת האגדית שלהם של ״חיו באושר עד עצם היום הזה״ ומצהירים – האהבה והתקווה אולי לא תמיד ינצחו הכל, אבל הן תמיד יעבירו אותנו אפילו את הנורא מכל. הן כנראה גם יעזרו בסופו של דבר לנצח, אבל זה כבר בסיפור הבא, וגם בו יהיה מי שישלם את המחיר. בנתיים, בעוד הנוקמים נכשלו נחרצות בזה אחר זה, בית העכבר התהדר בעוד הצלחה גורפת חדשה.
תגובות
