אני חושב שהבנתי סוף-סוף מה הדבר שהכי חשוב בעיני ביצירות תרבות בכלל ובאנימה בפרט – דמויות מעניינות והחיבור הרגשי ביני לבין הנפשות הפועלות ביצירה. כמובן שאקשן טוב, אנימציה חלקה, קונספט מקורי ופס קול מלהיב הן אמנם נקודות חשובות בתמונה הכוללת, אבל כל האלמנטים הללו מקבלים משמעות רק כאשר אתה רוצה שהדמויות יצליחו במשימתן, שמח איתן בשמחתן ומתאפק לא להזיל דמעה ברגעים הקשים שעוברים עליהן. את השיעור החשוב הזה על עצמי למדתי בתום העונה השניה, ולצערינו האחרונה, של Assassination Classroom.
למי שאינו מכיר, Assassination Classroom (ביפנית Ansatsu Kyōshitsu) היא במקור סדרת מנגה שהתפרסמה עד לפני כמה שבועות במגזין השבועי שונן ג'אמפ (Shounen Jump) והגיעה לסיומה. העלילה מספרת כי יום אחד העולם גילה שנפער חור עצום בירח. בעוד התקשורת והציבור מנסים לפענח מה לעזאזל התרחש שם למעלה, יצור מסתורי בצורת תמנון אנושי ניגש אל השלטונות היפניים. אותו יצור טוען שהוא האחראי לפיצוץ הירח ושהוא מתכוון לעשות אותו הדבר גם לכדור הארץ, אלא אם יתנו לו ללמד כיתה ואז הוא ידחה את ביצוע גזר הדין בשנה. בלית ברירה הממשל מקבל את התנאים של היצור, שאחר כך מכונה על ידי תלמידיו קורו-סנסיי (Koro-Sensei, משחק מלים בין "בלתי הריג" לבין "מורה"), ותלמידי הכיתה שקיבל לידיו צריכים לא רק להתמודד עם ה"צרות" הרגילות של תלמידי חטיבת ביניים כמו מבחנים והרצון לעשות חיים אלא גם למצוא דרך לחסל את המורה שלהם לפני שתיגמר שנת הלימודים.
כמו בעונה הקודמת, גם בעונה הנוכחית מצליחה Assassination Classroom לנוע, אמנם לפעמים בחדות מדי אבל בהצלחה רבה, בין קומדיה משוגעת לבין אקשן ודרמה. קורו-סנסיי עצמו עדיין מצחיק בטירוף עם השגעונות הקטנים שלו. היא גם משמרת בהצלחה המון אלמנטים נוספים שראינו בעבר, כמו החשיבות בלא לשפוט אדם לפי הנתונים שלו על הנייר או הקונפליקט ביחסים הדואליים עם קורו-סנסיי כתלמידים ומורה מסור מצד אחד ומתנקשים מול מטרה שצריך להרוג מצד שני. לא נעבור על כל הנקודות הללו בפירוט כי אחרת הביקורת תהיה באורך של מגילת העצמאות, אך נאמר בקיצור שהעונה השניה השכילה לשמור על כל מה שהפך את הסדרה לכה מוצלחת בתחילת דרכה.
עברה מועד ב' בהצטיינות
כאשר כתבתי בעבר בפלטפורמה אחרת את הביקורת שלי על העונה הראשונה של הסדרה, הצבעתי על בעיה אחת שהפריעה לי מאוד – ריבוי של דמויות וחוסר פיתוח משמעותי שלהן. אפילו חתמתי את הביקורת בעוקצנות עם המלים "קומדיה טובה עם מסר חשוב לחיים, אך תיאלץ לעשות מועד ב' בפיתוח דמות". אז המועד ב' הגיע, ואני שמח לבשר לכם שהפעם Assassination Classroom עוברת את המבחן בציון גבוה. אולי לא ציון 100, אבל מגרד אותו לא רחוק מלמטה.
נכון, אמנם קשה תוך 24 פרקים לעשות פיתוח דמות יסודי של כיתה שלמה, אבל העונה השניה השכילה לכל הפחות לפתח את הדמויות המרכזיות – בזכותה אנחנו יודעים הרבה יותר על נאגיסה (Nagisa), ה"מתנקש" המצטיין של הכיתה ואפילו על ההיסטוריה של קורו-סנסיי עצמו. מספר דמויות מפתח נוספות בעלילה מקבלות את הבמה ומתפתחות בהתאם, אבל עדיף לא לפרט במי בדיוק מדובר מפאת ספויילרים פוטנציאליים שיהרסו טוויסטים מסויימים בעלילה.
פיתוח הדמות, שהיה כל כך חסר בעיני בעונה הראשונה, מקפיץ מעלה בכמה רמות את איכותה של העונה השניה ושל הסדרה עצמה כמכלול. הוא זה שמאפשר את החיבור הרגשי הדרוש בין הצופים לבין הדמויות על המסך ונותן לנו את המוטיבציה להמשיך לצפות בסדרה כל שבוע, תוך מאבק פנימי איתן לא להתפתות לקרוא את המנגה רק כדי לדעת מה קורה בהמשך. פתאום, Assassination Classroom הפכה להרבה יותר מ"קומדיה טובה עם מסר חשוב לחיים", וזה ללא ספק שינוי מבורך.
Assassination Classroom יכולה להיות גאה בעצמה – הציונים בתעודת סוף המחצית השניה שלה הרבה יותר גבוהים מאלה שהשיגה במחצית הקודמת, ואם קורו-סנסיי היה יכול לקרוא את ביקורת זו הוא כנראה היה מרוצה מעצמו כאיש חינוך על כך שבזכותו לפחות אחד מהצופים למד על עצמו משהו חדש.
תגובות
