איך היינו מגיבים אם חייזרים היו פולשים בפתאומיות לכדור הארץ? התשובה ברוב סרטי המדע בדיוני היא תקיפה או יותר נכון הגנה עצמית, שכן כמעט תמיד החייזרים הם תוקפניים. אך מה היה קורה אם אותן חלליות היו מגיעות לכאן ולא תוקפות, האם היינו מנסים לתקשר עם יושביהן? האם היינו תוקפים ראשונים? האם היינו מאוחדים באיזו גישה לנקוט? אילו שאלות שרובם המוחלט של סרטי המד"ב לא טורחים לנסות לענות עליהן, אבל המפגש, שנוחת היום בבתי הקולנוע בישראל, כן מנסה לענות על השאלות הקשות האלו.
העלילה, שמבוססת על הסיפור הקצר "סיפור חייך" שכתב טד צ'יאנג, עוקבת אחרי לואיז בנקז (איימי אדמס, חלום אמריקאי), בלשנית צעירה המנסה להתאושש ממות בתה עקב מחלה קשה. כשהיא מגיע לעוד יום עבודה באוניברסיטה היא מגלה יחד עם התלמידים (בסצנה מעולה יש לציין) שכ-12 חלליות מסתוריות נוחתות בכדור הארץ ואחת מהם נוחתת במונטנה שבארה"ב (למיטב ידיעתי החללית הסינמטית הראשונה שנוחתת במונטנה).
אותה נחיתה של חייזרים גורמת לפאניקה ומעוררת מהומה בכדור הארץ כולו ובארה"ב בפרט. האמריקאים, שרוצים לקבל תשובות מהר, שולחים קבוצת מדענים שכוללת בין השאר את בנקס ואת איאן (ג'רמי רנר, הנוקמים), פזיקאי תאורטי שמהר מאוד מתחבר לבנקס. הסרט נותן יתרון ברור בבלשנות בכל מה שקשור לתקשורת עם החייזרים – בנקס היא זו שמובילה את הצוות וגם את התקשורת עם אותם עב"מים.
כבר בשלב מוקדם של המפגש אפשר להבין שלא מדובר בסרט טיפוסי על חייזרים ורצונם, אלא בסרט שמחזיר את הכדור אל בני האדם ועוסק קודם כל בבני האנוש והדרך בה הם יגיבו והאם בעת משבר נוכל להתאחד כמין אחד; כשסין מחליטה לנתק את הקשר משאר המדינות שמשתפות פעולה בניסיון לתקשר עם החייזרים, אנחנו מבינים שזו לא תהיה משימה פשוטה. את הקונפליקט הזה הסרט מציג נהדר – מצד אחד הפחד האנושי שכמו שאנחנו כבר יודעים יכול לשנות סדרי העולם מוצג כאן בגדול כסין. מנגד עומדת בנקס, שמציגה גישה הרבה יותר סבלנית שרוצה לחקור, לדעת וללמוד.
המפגשים עם החייזרים הם לא פחות ממרתקים כשהדגש הוא לגמרי על הניסיון לתקשר איתם – לא דבר שלא ראינו בסרטים אחרים; מה שהסרט כן מחדש הוא את ההתמודדות עם הניסיון של קבלת אנשים זרים או לימוד שפה שאנחנו כלל לא מכירים, אלא תפיסת מציאות חדשה לגמרי ושונה מכל מה שאנחנו מבינים.
חלק נוסף ומרכזי בסרט המפגש הוא מערכת היחסים של לואיז עם בתה, אותה אנחנו רואים במהלך הסרט בידיעה כבר שהבת מתה כתוצאה ממחלה סופנית. המערכת הזו גורמת לנו להבין יותר על הדמות הראשית בסרט: דמות שבורה שפתאום מוצאת את עצמה כחלק ממשהו גדול ממנה בהרבה. הסצנות שמתארות את מערכת היחסים מרגשות מאוד ברובן וכמישהו שבדרך כלל ציני לדברים כאלה (בעיקר כי ראינו יותר מדי מהדברים האלה), להפתעתי מצאתי את עצמי מתרגש.
יש המון דברים טובים בסרט, אבל אם אני צריך לבחור מה הסיבה המרכזית לכך שהוא עובד זו חייבת להיות איימי אדמס, שמוכיחה שוב עד כמה היא אדירה בהופעה עדינה אבל עוצמתית ומבריקה כל-כך, מסוג ההופעות ששוות מועמדות לאוסקר.
סיבה נוספת לכך היא הצילום של ברדפורד יאנג, שהגיע לסרט כסוג של ברירת מחדל ועושה עבודה שצריכה להיות שווה מועמדות לאוסקר. יאנג מצלם את הסצנות של בנקס עם בתה בעדינות אבל עם קרבה שגורמת לנו להרגיש משהו מעט מוזר ושונה. גם בחלקים עם החייזרים יוצר יאנג פריימים אדירים שאחד מהם, שנראה כמו גרסה מודרנית לציור הנזיר מול הים של דיוויד פרידריך, זכור לי במיוחד. ג'והן ג'והנסון הלחין את המוזיקה הנהדרת שלו, מוזיקה שמוסיפה לכל סצנה המון כשהיא מצליחה להעביר צמרמורת ובו בזמן גם רוגע.
דניס וילנב, ששני סרטיו האחרונים – אסירים וסיקאריו, זכו להמון תשבוחות, מצליח לבנות כאן תמונת מציאות מורכבת מאוד אבל גם ברורה מאוד. כל החלקים הנהדרים של הפאזל שבנה וילנב מתחברים לאט לאט והופכים בחלקו האחרון של הסרט למשהו מיוחד מאוד שנוגע בשלמות בזכות גילוי מרגש וכואב שמשאיר לא מעט חומר למחשבה. מבלי לתת ספוילרים אני רק אציין ששאלות כמו עד כמה אדם מוכן לוותר על טובתו האישית בשביל טובת הכלל והאם דרך אל האושר שווה את המאמץ בידיעה שהסוף כואב, נמצאות כאן ומקבלות פרשנויות מעניינות מאוד.
"סרט שיכריח את הצופים לחשוב. סרט שמסתכל לא רק לשמיים, אלא גם עמוק פנימה" נכתב בביקורת על המפגש באתר של מבקר הקולנוע המנוח רוג'ר אברט, ואי אפשר להגדיר זאת טוב יותר. החייזרים הם רק אמצעי כדי להציב מראה אנושית, ובשלב מסויים במהלך הסרט אנחנו מבינים שסרט הוא בכלל עלינו, על מצב האנושית ועל היכולת שלנו להבין ולקבל, בין אם זה את השונים מאיתנו ובין אם את הדברים שאנחנו לא באמת יכולים להסביר. יכול להיות שיש לי זכרון קצר, אבל אני לא זוכר סרט מד"ב שעשה את זה טוב יותר.
תגובות
In this article
