אם אתם ותיקים מספיק כמוני כצרכני אנימה, בוודאי שמתם לב שמשהו לא טוב עובר על התעשייה הזו. בהשוואה לשנים קודמות, עושה רושם שלאחרונה תעשיית האנימה היפנית מצטמקת בצורה מדאיגה. כלפי חוץ זה מתבטא בהפקה של עונות קצרות הרבה יותר מהמקובל עבור סדרות חדשות. אורכן בדרך כלל באיזור ה-12-13 פרקים, במקרים נדירים 25 פרקים כמו בימים עברו, ואי-התחייבות גורפת של האולפן ליותר מהפקת עונה אחת. כתבה זו נועדה לנסות להסביר מה עובר על ארץ השמש העולה ואיך אנחנו יכולים, אולי, לעזור קצת כדי להאט את התופעה לפני שהיא תגיע לנקודת האל-חזור.
לפני שנצלול אל ההסברים, חשוב להבהיר קודם למי שחדש יחסית בתחום או לא מבין על מה כל המהומה. בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 תעשיית האנימה היפנית נהנתה מהצלחה ושגשוג. יצאו באותה תקופה סדרות רבות שהפכו את המדיום הזה לפופולארי מאוד אפילו מעבר לתחומי יפן, החל מ"השילוש הקדוש" נארוטו–בליץ'–וואן פיס ששתיים מהן רצות עד היום ועד ליצירות קצרות יותר כמו Fullmetal Alchemist: Brotherhood ו-Soul Eater, שמורכבות מ-50-60 פרקים כל אחת מהן. כיום, כאמור, נדיר לראות הפקה כלשהי שמתחייבת למספר כה רב של פרקים, ועוד מעט תדעו מדוע זה קורה.
לפני שהפקה של סדרה או עונה חדשה מקבלת אור ירוק, היא עוברת דיון אצל "ועדת הפקה" של האולפן. בדיון מתייחסים לכמה גורמים מרכזיים כדי לנסות לחזות האם ההפקה המדוברת תהיה רווחית עבור האולפן או לא.
דמוגרפיה
אנימה ומנגה, בדומה למותגי הקומיקס של מארוול ו-DC, מיועדים ברובם לקהל יעד די ספציפי – נוער. הבעיה היא שהעולם המערבי מביא הרבה פחות ילדים מאשר פעם. אולי שמעתם את המשפט הזה כבר מתישהו בהקשר של הילודה האירופאית הבעייתית, אבל אם האירופאים יסתכלו מזרחה אל יפן הם יוכלו לחוש קצת נחמה מסיבה אחת פשוטה – הבעיה שם הרבה יותר חמורה מאשר אצלם.
כדי שאוכלוסייה תשמור על גודלה לאורך זמן, ממוצע הילדים למשפחה אצלה צריך להיות בסביבות ה-2.1. אך יפן נמצאת רחוק מאוד מהמספר הדרוש: נכון לשנת 2015, ממוצע הילדים במשפחה היפנית עומד על 1.26. יש לכך מגוון גורמים, החל מסיבות כלכליות ועד לעניינים שקשורים למבנה התא המשפחתי היפני, אבל לא ניכנס לזה.
התוצאה של הילודה הנמוכה בהקשר שלנו הוא שקהל היעד הצטמק – פחות ילודה אומר פחות נוער שאפשר לעניין אותו לצפות באנימה, וככל שיש פחות צופים גם קשה יותר למכור מרצ'נדייז נלווה. ומה קורה עם קהל יעד מבוגר יותר? רובו עסוק בלפרנס את עצמו, משימה לא קלה למי ששמע אי פעם על מוסר העבודה המטורף של היפנים, ולכן הזמן הפנוי שלו מצומצם. כמובן שבחישוב הזה אנחנו לא סופרים את קבוצת השוליים של האוטאקואים הקיצוניים למיניהם שמכורים לאנימה ברמה חולנית.
חומר מקור
רוב סדרות האנימה הן עיבודים של חומר כתוב קיים, בין אם מדובר בסדרות מנגה או בנובלות גרפיות. לא קל למצוא אנימות שאינן מבוססות על חומר מקור כלשהו, וגם כשאולפן מנסה בכוחות עצמו להרים את הכפפה בדרך כלל התוצאה נעה בין איומה לבין בינונית. לכן, בכל ועדה דנים בהישגים של חומר המקור מבחינת פופולריות ומכירות.
בואו ניקח לדוגמה את נארוטו – אין ספק שהמנגה הזו הצליחה בגדול בזמנו. יש סיבה שהיא רצה ברצף בערך 15 שנה עד שהסתיימה באופן רשמי. לכן, לאולפן שהפיק אותה לא היה שום תירוץ מדוע לא להתחייב למספר בלתי מוגבל של עונות, לטוב ולרע.
אבל כיום האולפנים מתקשים לחזות בצורה משכנעת מספיק האם ההישגים של חומר המקור מהווים ערובה לכך שעיבוד אנימה יצליח לתפוס את הקהל ושההשקעה תשתלם. הסיבה לכך היא, שוב, השינוי הדמוגרפי – פחות קהל אומר שמנגות ונובלות גרפיות מוכרות פחות עותקים, והיקף המכירות הוא נתון מרכזי אותו האולפנים בוחנים לפני שמכריזים על גזר הדין. אבל בגלל שהיקף המכירות של התחום כולו סובל משפל, קשה לדעת עד כמה הנתונים הללו אמינים. והאולפנים, כמו כל עסק בעל חשיבה בריאה, לא רוצים לזרוק כסף סתם.
קחו לדוגמה את My Hero Academia, אחת המנגות הפופולריות שרצות כיום במגזין שונן ג'אמפ – על אף שמדובר במנגה מצליחה, סטודיו בונס הפיק עבורה רק עונה אחת של 13 פרקים ומבלי להתחייב בתחילת הדרך לעונות נוספות על אף שהיה מספיק חומר מקור לעונה אחת נוספת לפחות. רק לקראת הפרק האחרון, כאשר הקודקודים בבונס היו משוכנעים שהסדרה תפסה, הוכרזה ההפקה של העונה השניה שאמורה לעלות לשידור באביב הקרוב.
בשורה התחתונה, חוסר הוודאות שנובע מהנתונים הנמוכים של חומר המקור, עליו האולפנים הסתמכו באופן בולט עד לאחרונה, הוביל למדיניות חדשה בתעשייה של לקיחת מינימום סיכונים. כלומר, מפיקים עונה אחת קצרה מאוד כדי לצמצם כמה שיותר את ההפסד הפוטנציאלי במקרה של כישלון, ואז פותחים את הנושא לדיון שוב.
פיראטיות
אם חשבתם שפיראטיות ברשת היא תופעה שמטרידה את מנוחתה רק של הוליווד – טעות בידיכם. תופעת הפיראטיות, כלומר הורדת וצריכת תכנים בחינם ובניגוד לחוק, היא תופעה שתוקפת גם את תעשיית האנימה היפנית. וכמובן שבאופן טבעי הפיראטיות גוזלת מהתעשייה הכנסות יקרות שיכלו לשמש להפקת סדרות חדשות, גיוס אנשי צוות שישדרגו איכות של סדרות קיימות ועוד. באופן פרדוקסלי, אוהבי האנימה הם גם אלה שמקרבים את התחום הזה אל פשיטת רגל.
אני יכול להבין מדוע אנשים מורידים אנימה בחינם, לפחות בארץ. אין לנו אפשרות מסודרת לצרוך את התכנים הללו בצורה חוקית, בניגוד לארה"ב לדוגמה שיש לה שירותים ייעודים בנושא כמו Funimation. בעיקרון גם נטפליקס העולמית מציעה תכני אנימה, אבל אינני יודע כמה מזה זמין בארץ, אם בכלל, ולכן סלחו לי אם לא אתייחס לנטפליקס בדיון זה.
אין לי כוונה לצאת כאן באיזו קריאה לא לצרוך אנימה באופן פיראטי, כי היא תיפול על אוזניים ערלות. מה שכן ברצוני לעשות הוא להצביע על אלטרנטיבות חינמיות אחרות שהן כן חוקיות. ישנם מספר שירותים ברשת שמאפשרים לצפות באנימה בחינם בתמורה לצפייה בפרסומות, דוגמת האתרים Crunchyroll ו-Daisuki. נכון, פרסומות באמצע הפרק זה קצת לא נוח, אבל זו הדרך שלכם למנוע מהתעשייה שאתם כה אוהבים מלהמשיך להתרסק. כי אם הקהל יפסיק להיחשף לפרסומות האתרים האלה יסגרו, ואם הם יסגרו לאולפנים לא יהיה למי למכור זכויות שידור, ואז האולפנים יאלצו לצמצם עוד יותר עד שהם חס וחלילה יסגרו. ואז כולנו נפסיד, ובגדול.
אז כן, בשורה התחתונה הכל פה סובב סביב כסף בצורה כזו או אחרת ונסיבות פנימיות ביפן שאין לנו שום קשר אליהן. אבל אי אפשר להגיד שאנחנו הצרכנים טלית שכולה תכלת. לכן, מן ראוי שעלינו לעשות את המינימום ההכרחי כדי לאפשר לתעשיית האנימה לשרוד, Dattebayo.
תגובות
