אלים אמריקאים – מרשימה, מעוררת עניין אך כבדה

אלים אמריקאים, על-פי ספרו של ניל גיימן מ-2001, מגיעה למסך הקטן בשיא עידן הזהב שלו, שככל הנראה איפשר את בואה של סדרת הפנטזיה המפותלת. שני הפרקים הראשונים כבר כאן, ועוד מכתוביות הפתיחה הם מבהירים שלא ברצונם להיות אף סדרה אחרת. הפתיח מציג את התמה המרכזית שנעסוק בה, ומערבל את הסמלים הקלאסיים עד לאלו הפוסט-מודרניים שנערצים ונסגדים על-ידי החברה המערבית. החל ממנורה ועד לנשר האמריקאי, בין אסטרונאוט צלוב לקבאובוי ניאוני: אלו הם האלים האמריקאים?

כדי לברוא את העולם הייחודי של אלים אמריקאים הביאו את בריאן פולר, יוצר Pushing Daisies וחניבעל, ואת מייקל גרין, ש-2017 היא שנה גדולה במיוחד עבורו כתסריטאי לוגאן, הנוסע השמיני: קובננט, בלייד ראנר 2049 והעיבוד החדש ועתיר הכוכבים של קנת׳ בראנה לרצח באוריינט אקספרס. פולר וגרין בנתיים מספרים לנו את הסיפור האניגמטי בשיטתיות מעניינת מובחנת: כל פרק מתחיל במיתולוגיה כלשהי המסופרת כאגדה, או יותר נכון צ׳יזבט רווי אלימות חסרת תקנה; אז מתחילים את סיפורנו המרכזי, העוקב אחר האסיר-לשעבר שדואו מון (צל ירח); משם באמצע הפרק קופצים למלכת שבא AKA בילקוויס המתהוללת; ובחזרה לשדואו האומלל.

שדואו, או בשמו המלא שדואו מון (ריקי ויטל, לינקולן מה-100), משתחרר מהכלא ביום מותה של אישתו לורה (אמילי בראונינג, ויולט בודלר מסדרה של צרות הסרט) בתאונת דרכים. הוא יוצא מהכלא הפיסי הישר לכלא המנטלי של האבל, בחוץ או בפנים – חייו לא בשליטתו. סיפורו לא מתחיל לשווא בכלא, אלא כמטאפורה לחיי האדם הכלוא, אולי בתרבות שלו, אולי בין האלים השונים המשחקים בו. במטוס בדרכו להלוויה, הוא נפגש עם שרלטן שקורא לעצמו מר וונסדיי AKA יום רביעי (איאן מקשיין, דדווד, שלגיה והצייד), השוכר אותו כשומר ראשו. התגלית על הרומן הממושך בין אישתו לחברו, שנהרגו באותה תאונה מלאת גסות אירונית, היא זו שלמעשה חתמה את העסקה בין שדואו לוונסדיי. בין לבין צץ לו לפרקון (פאבלו שרייבר, הסמויה, על הקצה) המתמחה בשליפת מטבעות ובאגרופים, שטרם הבנו את קשרו העלילתי, כמו קשרים נרטיביים לא ברורים רבים אחרים.

אלים אמריקאים נטולת סצנות או סיקוונסים פילריים. זו סדרה מלאת משמעויות, וכל מילת דיאלוג מחושבת כך שנבין מי הן הדמויות שעומדות מולנו. מר וונסדיי הוא כזה שיודע בדיוק מה הוא רוצה ומומחה בתפעולם של אלו שחושק לתפעלם, ומקשיין המקצוען הוא ליהוק אידיאלי לגילום הצ׳ארמר. מצד שני, עדיין קשה להבין מי הוא בדיוק שדואו, מלבד הגנריות שב״אסיר-לשעבר״, ושהוא אומלל וחסר מזל. ויטל עושה עבודה איכותית כעוגן האנושי של הסדרה, אך עוד לא ניתן לו הרגע להבריק. בסופו של סיקוונס היציאה לדרך של השניים לשיקאגו, וונסדיי מחזיק בידיו בשן הארי הלבן, ונותן לו להתפזר באוויר כאילו היה בל היפה בדרכו ל-adventure in the great wide somewhere. הסיכוי שהשוט הזה לא התכתב עם היפה והחיה המקורי של דיסני מ-1991 הוא אפסי, רק שידידנו וונסדיי הוא לא היפה ולא החיה, אלא יותר כמו המכשפה שקיללה אותו בהתחלה, והצמחים הענוגים הופכים בקאט לברקים המלווים ברעמים מבהילים.

המפגשים עם האלים עצמם, שנראה כי בין כולם עבר דם רע, הם המסקרנים מכולם והמהות של הסדרה כולה. לוונסדיי המפוקפק יש אויב – ההווה. אל הטכנולוגיה (ברוס לאנגלי) הוא האל הצעיר החדש שרוצה לזרוק את הזקן, ומשתמש בשיטות מודרניות לשם כך. האלים העתיקים כמו הימים עצמם מול האלים החדשים של הוירטואלי, הדיגיטלי והמהבהב. אין בנתיים טוב או רע יותר, כל האלים אכזרים ומתעתעים, ומול הנוכחות של כולם בני האדם צריכים לנסות לשרוד (לפחות עד שאולי יסבירו לנו אחרת). באותה נשימה, שדואו פוגש בלוסיל בול AKA אלת התקשורת (ג׳יליאן אנדרסון, תיקים באפילה, The Fall), הישר מתוך מסך הטלוויזיה הקטן. אנדרסון בהופעה כל כך מדהימה עם אינטונציה והיגוי מהפנטים, שמקשים עוד יותר להבין את תצוגת המשחק הביזארית שלה בסדרת הסיקוול לתיקים באפלה (שחוזרת לנסיון נוסף מסתבר). גברת טלוויזיה טוענת שהיא מנסה להציל אותו כדי שיחבור אליה, אבל שדואו לא סומך עליה, ואיך אפשר להאשים אותו בעידן הפייק ניוז.

אנאנסי (אורלנדו ג׳ונס, מאד טי וי) AKA איש העכביש גרסת האלים גם הוא מוצג, בסצנת המיתולוגיה שפותחת את הפרק השני. שוב בני האדם משוחררים מכלא אחד לאחר, כשאנאסי משחרר את האפריקאיים מקורבן עבדות לקורבן דתי. האם באמת עדיף לעלות בלהבות מאשר לחיות כאדם שחור באמריקה, אפילו בזו של המאה ה-21? הסיקוונס ומסרו החריף נחתמים בשוט הסיום הרומנטי כמעט של הספינה נשרפת לאור הירח. וישנה גם האלה בילקוויס (ייטייד בדאקי), שמעבירה את זמנה בנתיים בלידות הפוכות. בהחלט לא האימג׳ הראשון שחושבים לפגוש כשצופים בסדרת טלוויזיה, אך מחדדת את הסקרנות לגבי תפקידה בסיפור.

הנרטיב של אלים אמריקאים פועל כמעין פלינדרום מעוות, אולי כרמיזה למעגליות. בתחילת הפרק הראשון נאמר לנו שאין יותר הוצאה להורג בתלייה בעולם החדש, ובסיום הפרק הטכנולוגיה החדשה היא זו שתולה את שדואו בנסיון להורגו. וכמו הדם שנשפך לכל עבר באגדה המקדימה את הפרק, שוט הסיום חוזר על אותו הדם, הפעם של גיבורנו. קו העלילה הראשי הולך ונהיה מעט מייגע כשדברים פשוט קורים בלי שהפשר שלהם הוגדר עבורנו, ואמנם דמויות מעניינות כמו שלוש האחיות ממשיכות להיות מוצגות ברצף, ללא משמעות מובהרת – מהר מאוד כל הצבעוניות המחושבת המוצגת על המסך תפסיק לעניין.

במהלך משחק דמקה מהסוג של על החיים ועל המוות, מוצג ה-פטיש (הכניסו בדיחת ת׳ור כרצונכם) של צ׳רנבורוג (פיטר סטורמר, פארגו הסרט, נמלטים) השוחט הרוסי. לא גילינו כאמור עדיין על מה כולם שם מדברים, ולמרות זאת, שדואו מפגין נאמנות בלתי סבירה. הוא מסביר את קיומה לנוכח הנסיבות הבלתי סבירות של העולם המיסטי שהולך ונחשף בפניו ובפנינו, והשאלה היא עדיין למה מבין כל מה ומי שנגלה מולו – הוא סומך דווקא על וונסדיי? כך או כך, שדואו הפסיד בדמקה, ובפרק הבא נגלה כיצד יצליח להמנע ממכת הפטיש, כקליף האנגר ראוי לכל הדעות. בתקווה שאלים אמריקאיים תעניק לנו מידע קוהרנטי ומלא יותר בפרטים, ולא רק בתיאורים, לגבי היעד שלה – בנתיים נהנה מהדרך.

תגובות