תעשיית הקולנוע ההוליוודית ממשיכה להביא אל המערב את כל השמות הגדולים מתעשיית המנגה היפנית שהיא יכולה לשים עליהם יד. אחרי כמה ניסיונות לא מרשימים כמו הרוח במעטפת עם סקרלט ג'והנסון ומחברת המוות המזעזע של נטפליקס, עכשיו מגיע התור של אליטה: מלאך קרב. האם ג'יימס קמרון המפורסם (אווטאר, שליחות קטלנית) והבמאי ורוברט רודריגז (הבריחה מניו יורק, ספיי קידס) הצליחו סוף-סוף ליצור עיבוד ששווה את הזמן ואת הכסף של הצופה?
במקור, אליטה: מלאך קרב היא מנגה פרי עטו של יוקיטו קיסירו, שיצאה לאור בשנות התשעים. בנקודה זו חשוב לי לציין שאינני מכיר את חומר המקור, לכן ביקורת זו תתייחס לסרט כיצירה בפני עצמה וללא השוואות עם המנגה.
עלילת הסרט מתרחשת במציאות מד"בית דיסטופית בה מצד אחד רוב האנושות מתקיימת בדוחק על כדור הארץ אחרי מלחמה קשה, ומצד שני העשירים גרים בנוחות על עיר מרחפת אליה הראשונים שואפים להגיע בכל מחיר. בתחילת הסרט ד"ר דיסון אידו (כריסטופר ואלץ), מומחה בתיקון ובהתקנת תותבות סייבורגיות לבני אדם, מתקן סייבורגית מתקדמת בדמות נערה שמצא במגרש גרוטאות וקורא לה אליטה (רוזה סלזאר, שגילמה את הדמות בטכנולוגיית לכידת תנועה). אליטה שלנו סובלת מאמנזיה ולא זוכרת דבר מלפני שתוקנה, טריק ידוע בעולם הקולנוע שנותן לתסריט סיבה הגיונית להסביר לדמות ולצופים כיצד חוקי העולם הזה עובדים. אך לאט-לאט אנו לומדים שלפרוטגוניסטית שלנו יש סודות חבויים בעברה, ועד מהרה בעלי אינטרסים שונים מוצאים סיבה לרדוף אחריה.
מכאן והלאה צפויים ספויילרים קלים לסרט. המשך הקריאה – על אחריותכם!
אגיד את זה כבר כאן ועכשיו – אליטה: מלאך קרב הוא סרט כיפי. יש בו הרבה אלמנטים מוצלחים שהופכים אותו לכזה. בתור התחלה, המשחק של רוזה סלזאר בשילוב עם טכנולוגיית לכידת התנועה יוצרים דמות ראשית חיננית, אנרגטית וחמודה למראה שקל מאוד לאהוב. חוץ מזה, היא גם יודעת להיות רגישה או אמיצה על פי מה שהסיטואציה דורשת ממנה. בסך הכל מדובר בדמות ראשית מוצלחת.
עוד נקודה מעניינת בסרט היא פיתוח העולם. לאורך הסרט אנו לומדים כל פעם טיפה כיצד העולם הזה מתנהל, מי חי בו, על העבר שלו ועוד. הוא דואג לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולחשוף אותם בהדרגה כדי מצד אחד לקדם את העלילה ומצד שני שהקהל חס וחלילה לא ישתעמם. אין ספק שכאן מורגש הניסיון הרב של ג'יימס קמרון, ששימש כאחד הכותבים של הסרט.
וכמובן שחייבים להגיד גם מילה על האקשן. אמנם זו לא חוכמה גדולה להאביס סרט בהמון סצינות אקשן, אך לפחות במקרה של אליטה: מלאך קרב זה נעשה לרוב בחוכמה ובמינון הנכון, כך שלכל קרב תהיה איזו משמעות בסופו שתפתח את הדמות או את העלילה. למעט אולי סצינה אחת של קטטת פאב, שהרגישה קצת מיותרת ונועדה בעיקר לשרוף זמן עד שהמנה העיקרית תגיע.
אבל אי אפשר להגיד שאליטה חף מפגמים. ראשית כל, הוא נוטה ליפול לקלישאות מדי פעם. סצינה אחת שפשוט זועקת את זה בקול רם הייתה כאשר אליטה הציעה את ליבה, תרתי משמע, למושא אהבתה כדי שימכור אותו וישתמש בכסף על מנת לעבור אל העיר המרחפת של המעמד הגבוה. יש עוד דוגמאות לבעיה הזו לאורך הסרט, אבל מהסצינה הדביקה והקלישאתית הזו פשוט אי אפשר להתעלם.
בעיה אחרת היא שלתסריט נורא נוח לנצל את טכנולוגיית הסייבורגים כתירוץ להחזיר דמויות אל המסך – מישהו התפרק לחתיכות? נבנה אותו מחדש, חזק ומשודרג; דמות מתה? נבנה לה גוף רובוטי או שנשים את המוח שלה בצנצנת לבינתיים. התסריט מהסס מאוד לחסל דמויות באופן סופני, ולא רק שמדובר במהלך פחדני – מהר מאוד המגמה הזו הופכת למעייפת עבור הצופה, שמבין אחרי כמה זמן שההשלכות של הקרבות על הדמויות הן מוגבלות מאוד.
אבל הפגם הגדול ביותר של הסרט, ואולי החטא הגדול ביותר בעיני שסרט הוליוודי יכול לעשות, הוא הסוף שלו. לא איכנס לפרטים כדי לא לעשות ספויילר גדול לאף אחד, אך אציין כי הסוף של הסרט מגמד את אירועיו וגורם לו להרגיש כמו הקדמה בלבד לקראת משהו גדול יותר, אך לא בהכרח מעניין באותה מידה. וזו תחושה שבכלל לא נעים לצאת עמה מהאולם.
אז נחזור לשאלה שהעליתי בתחילת הביקורת: האם אליטה: מלאך קרב עומד במשימה? התשובה לכך היא קצת מורכבת. יש דברים שהוא עושה ונהדר ויש כאלה שפחות. על אף שהוא רחוק מלהיות יצירת מופת וסביר להניח ששנה מהיום כבר נספיק לשכוח ממנו, כן מדובר בסרט ששווה לצפות בו אם אתם מחפשים בידור טוב לשעתיים. בקיצור, תנו לו צ'אנס.
תגובות
In this article
