הנוסע השמיני: קובננט – כמעט מחזיר עטרה ליושנה

רידלי סקוט חוזר שוב למגרש הביתי שלו, הנוסע השמיני, הפרנצ׳ייז שברא על-פי תסריטו של דן או׳באנון ב-1979. הפעם הוא עושה זאת עם הנוסע השמיני: קובננט, סיקוול לפרומיתאוס שמהווה פריקוול נוסף לסדרת הסרטים כולה.

קובננט הוא סרט יפה ביותר למראה, שבסבלנות רבה מדגיש את הפרטים הקטנים של כל אביזר קטן, חייזר גדול, או מרחבי הנוף המרהיבים. מעבר לכישורי הבימוי הבלתי-מעורערים של סקוט, הרבה מהקרדיט הולך לצלם דאריוס וולסקי, במאי הבית של שודדי הקאריביים (נקמתו של סלזאר יהיה הראשון במותג שלא צולם על-ידו), שעבד עם סקוט כבר על פרומיתאוס ו-The Martian. טון הסרט ללא צל של ספק צועק הנוסע השמיני, כשהוא שם הרבה יותר דגש על האימה מלאת ה-gore המלחיצה מקודמו מ-2012. הסרט לא מדורג R לשווא, יש בו כמה וכמה רגעי דם מושפרץ לכל עבר, כיאה לפרנצ׳ייז ולנוכחותם של מחבקי-הפנים והזנומורפים. אך קובננט בעיקר שואל מהמותג שלו, ולא מוסיף לו. אין לכך תירוץ כי אנחנו הרי יודעים שלסקוט האשף הקולנועי, שיחגוג השנה 80, עוד נשארו כמה פעלולים בשרוול: רק ב-2015 הוא יצא עם להציל את מארק ווטאני בכיכובו של מאט דיימון, הסרט מרובה הפרסים והמועמדויות, שהצליח לרענן את הז׳אנר עם איזון מוצלח בין רגש להומור.

התסריטאי ג׳ון לוגאן, שכתב את הסרט יחד עם דנטה הרפר, עומד מאחורי גלדיאטור, הטייס, סוויני טוד של טים ברטון, הוגו של מרטין סקורסזה וסקייפול. יצירות מגוונות ביותר, כמו בסוגן גם ברמתן, וכנראה שלקובננט לוגאן לא הצליח להביא את ה-A-game שלו. שיבושי חללית לא רלוונטים לסיפור; מריבות שטחיות שונות על פיקוד הספינה; תהיות פילוסופיות קיומיות שמועברות על-ידי דיאלוגים מוגזמים, במקום על-ידי קווי עלילה מחוכמים; ודמויות עם אטימות לוגית מתסכלת ביחס לסכנות העומדות מולן מהסוג של דמויות מסרטי אימה ותיקים. קובננט נעדר מדמות מהותית אחת לעקוב אחריה, כמו גם מטוויסט או רגע מקורי אחד שיישארו מזוהים רק איתו. הרגעים (והקלישאות) שהוא מתחקה אחריהם מסרטים איכותיים שקדמו לו, פשוט לא פועלים אצלו באותה רמה.

ובהחלט הדמויות הלא חכמות, בזהה לקודמתן בפרומיתאוס (הסרט בו הדחף לנסות ללטף נחש חייזרי גובר על הדחף להתחיל לרוץ לכיוון השני כשנתקלים באחד) הן המאכזבות מכל. החבורה מוצאת את עצמה על כוכב לכת מינורי לא מוכר, עליו מספר חייזרים לא-ידועים אכזריים רודפים אחריהם, אך חברינו האסטרונאוטים המיומנים מסרבים להפסיק להתפצל כל אחד לדרכו מוכת הגורל. בעייתי מכך, אנחנו לא לומדים דבר אחד משמעותי על אף אחת מהדמויות הלא מתפתחות, מלבד מי מחברי הצוות נשואים למי.

קתרין ווטרסון (טינה גולדשטיין מפריקוול נוסף, חיות הפלא והיכן למצוא אותן) היא שחקנית מעניינת ומקצועית, אך איננה מגלמת את הגיבורה דניאלס האמיצה עם מידה מספקת של כריזמה או ייחוד. פרנצ׳ייזים גדולים לעד ייווצרו דרך הדמויות הגדולות שלהן, בדיוק כמו הנוסע השמיני עצמו וסיגורני וויבר כריפלי, שתיזכר לעוד שנים רבות כאחת מהגיבורות האהובות ביותר של ז׳אנרי האימה והמד״ב, כמו של הקולנוע בכלל. התפקיד אף הקנה לוויבר מועמדות לאוסקר כשחקנית הראשית, מאורע יוצא דופן עבור הז׳אנר. אך הנוסע השמיני: קובננט, החלק השישי של הפרנצ׳ייז (בקרוב נגיע לשמיני, ואז התרגום בעברית יהיה איכשהו רלוונטי שוב?), לא השכיל להבין או לפחות ליישם זאת. דווקא דני מקברייד (מחבורתו של סת׳ רוגן) הפתיע כצ׳יף טנסי, והיה הדבר הכי קרוב שיש לדמות מד״בית מבדרת שכיף להריע לה. גם שחקן האיכות מייקל פאסבנדר (מגניטו מאקס-מן) כמובן גם נמצא פה, כשחוזר לגלם את האנדרואיד הסינתטי דיוויד, במקביל לגרסא החדשה והצייתנית יותר שלו – וולטר. פאסבנדר מבטא בדיוק ניואנסי את הקריפיות של דיוויד, אבל זה לא מספיק בכדי לסחוב את הסרט. אנחנו צריכים גם גיבור, ואחד אנושי.

ניתן לתהות – מי הוא הקהל היעד של הנוסע השמיני: קובננט? סביר להניח שהצופים שמכירים את סרטי המקור לא יתרגשו או יופתעו במיוחד ממה שקובננט מציג להם על המסך. הם כבר ראו הכל, רק יותר טוב. מהצד השני – הצופים הצעירים יותר שלא מכירים את הסרטים הראשונים עלולים להשתעמם מהקצב המיושן של הסרט, שפחות או יותר מתחיל 40 דקות לאחר כתוביות הפתיחה, ומהמחסור החמור בדמויות מגובשות שיחזיקו את רמת האכפתיות של הצופה. בשביל להנות מקובננט כמה שאפשר (ואפשר), צריך להגיע לאולם הקולנוע עם הציפייה לקבל שעתיים נוספות ועשויות להפליא מאותו הדבר, מינוס ריפלי האגדית, או מחליפים ראויים.

תגובות